ישראל נמצאת במומנטום אסטרטגי קריטי, כשממש ברגע זה, היא עומדת על סף התמודדות עם אויביה בגבול הצפון. בעוד האויב מתארגן מחדש ומבצע תמרונים, ישראל, במקום להכתיב את קצב ההסלמה, בוחרת לחזור להגנה. מה שנראה על פניו כמהלך זהיר, עלול להסתיים בסיכון אסטרטגי חמור.
בחודשים האחרונים נשמעו קולות רבים שטענו כי הדרך להחזרת האזרחים המפונים מהצפון תלויה בהגעה להסכם מדיני, הסכם שיגיע, אם בכלל, יגיע רק לאחר מלחמה. ככל שהזמן חולף, השאלה הופכת להיות מדוע ישראל אינה נוקטת בצעדים אקטיביים יותר במטרה להכתיב את הקצב? נראה כי אנחנו מפספסים הזדמנות קריטית לנקודת פתיחה אידיאלית למלחמה, שבה נמצאת ישראל כיום, אם נשפוט את המצב ב-10 החודשים האחרונים.
2+אך ייתכן שהשאלה האמיתית היא האם ישראל בכלל מעוניינת בעימות בצפון? שר הביטחון ודובר צה"ל חוזרים ומדגישים כי פנינו אינם למלחמה. עמדת הממשלה, כפי שהוצגה על ידי ישראל כ"ץ, אף שולחת מסר לרחבי העולם כי ישראל מוכנה להמשיך עם החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה שלדעת רבים אינה מספקת פתרון אמיתי לתושבי הצפון.
ייתכן שיש פה משהו מתחת לפני השטח, משהו שהציבור אינו מודע לו, אבל דבר אחד ברור – הצבא וההנהגה משדרים כבר חודשים ארוכים כי לא ניתן להחזיר את האזרחים לצפון בלי לדרוך בלבנון. השאלה שמטרידה יותר ויותר היא – מתי, ואיך, הם מתכוונים לעשות זאת?
2+אף אחד אינו רוצה מלחמה – לא הממשלה, לא הציבור, ולא המערכת הצבאית. אבל אם הדרג המדיני והצבאי טוענים שהדרך היחידה להחזיר את האזרחים הביתה היא באמצעות הסכם, והסכם יבוא רק לאחר מלחמה, עולה השאלה למה הם מחכים?
צה"ל, שב"כ והמוסד קיבלו את כל הכלים, התקציבים והגיבוי הנדרשים מהמדינה ומהציבור כבר עשרים שנה. אי אפשר לשכוח שמדי שנה הציבור שולח את ילדיו למשימות גורליות, מתוך אמונה שהצבא מוכן לכל תרחיש – והם מוכנים ויכולים, השאלה היא, אם ישראל רוצה.
2+ישראל חייבת לבחור – אם היא מוכנה למלחמה בצפון, עליה להוביל את המהלכים ולא להיגרר אחרי אירועים. אם היא אינה מוכנה, אז על הדרג המדיני והצבאי לחדול מהצהרות מאיימות ולאכזב את הציבור שנושא עיניים להנהגה. מיליוני אזרחים יושבים ומצפים, למרות הטראומה של ה-7 באוקטובר, להחלטות אמיצות שיבטיחו את ביטחונם.
