יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח כמדי שנה בעצרת הממלכתית המרכזית במוזיאון יד ושם במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה והרבנים הראשיים, במהלכה מדליקים ניצולי השואה ובני משפחותיהם שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנספו בשואה. השנה ילדיקו את המשואות פנינה חפר, אלגרה גוטה, אריה איתני, ראיסה ברודסקי, מיכאל בר און ואיזי קביליו. את סיפורם אנו מבקשים להביא כאן היום.
ראיסה ברודסקי נולדה ב-1937 בעיר שרגורוד שבאוקראינה למשפחה בת חמש נפשות. משפחתה של ראיסה (רחל) הקפידה לחגוג את החגים ואף החזיקה מערכת כלים מיוחדת לחג הפסח שאמה שמרה בבוידעם. אחיה אף למד בחדר. למרות מאמצי המשטר הקומוניסטי לפגוע בחינוך ובדת, בעיירה פעלו מספר בתי כנסת וחדרים מסורתיים, ובמסעדה שבה עבד אביה הייתה קהילה היהודית נפגשת ומתאחדת באירועים מיוחדים.
עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב, וכיאה לאחד מהמקומות האנטישמים ביותר בעולם נאלץ האב על ידי מנהל המסעדה להשלים את החסר לאחר איומים ברצח. היהודים והאוקראינים בעיירה שהעריכו את המשפחה התאגדו וסייעו לו בתרומות. באותו שלב החלו הוריה של ראיסה לעבוד בעבודות כפייה.
סיפורה של ראיסה.
אל הגטו שהוקם בעיירה הוכנסו יהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה שבצפון מזרח רומניה, מה שהוביל להגדלת הצפיפות בבית המשפחה ולמחלות רבות. במרץ 1944 שחרר הצבא האדום את שרגורוד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה בתור מורה למתמטיקה. היא לימדה בבית ספר שניהל אחיו של פרטיזן אוקראיני, ששיתף פעולה עם אביה בתקופת השואה.
בשנת 1990, עם פתיחת שערי ברית המועצות, הגשימו ראיסה ובני משפחתה את חלומו של האב ועלו לישראל. למרות שלא ידעה עברית, החלה ראיסה ללמד מתמטיקה כבר לאחר שנה עם סיום לימודי העברית באולפן. ראיסה ובעלה סמיון שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.
