אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שעומדים השנה בסימן "רְאו, היו קהילות ואינן עוד: הקהילה היהודית ושִברה", נערכים כאשר מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה ובפעם הראשונה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, היום שבו נהרגו הכי הרבה יהודים מאז השואה. למרות ההקשר האקטואלי שעשויים רבים לעשות ביום הזה, נשאלת השאלה מה ההבדל המהותי בין האירועים והאם לא מן הראוי שבמדינת ישראל יימנעו מהשוואה בין הטבח הנורא בעוטף עזה לזיכרון השואה – אחד האירועים המכוננים בתולדות העם היהודי בפרט וההיסטוריה האנושית בכלל.
מאז השבעה באוקטובר נעשו מספר ניסיונות להשתמש בזיכרון השואה על מנת להנגיש לציבור את ממדי האסון או לזעזע ולעורר את דעת הקהל העולמית באשר למעשים המזוויעים שעשו מחבלי החמאס. כך לדוגמה נעשה בקמפיין 'מערך ההסברה הלאומי' ביום השואה הבינלאומי בו לקחה חלק שורדת שואה שניצלה מהטבח בקיבוץ בארי, בקמפיין של 'מערך ההסברה האזרחי' שביקש לעשות גרסה מחודשת ל'סטורי של אווה' והבחירה של יוזמי מצעד החיים המסורתי לקיים השנה את האירוע עם משלחת של ניצולי הטבח.
האירוע שזכור יותר מכל בהקשר הזה הוא החלטתו של שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, לענוד טלאי צהוב שעליו הכיתוב 'NEVER AGAIN' במהלך דיון חירום של מועצת הביטחון בתחילת המלחמה. מי שנזעק לגנות את השימוש בסממן המובהק ביותר של תקופת השואה בהקשר האקטואלי הנוכחי היה דווקא יו"ר יד ושם דני דיין, שטען כי המעשה הזה מבזה את קורבנות השואה ואת מדינת ישראל. "הטלאי הצהוב מסמל חוסר אונים של העם היהודי והיותו נתון לחסדי אחרים. כיום יש לנו מדינה עצמאית וצבא חזק. אנו אדונים לגורלנו. על הדש נשים היום דגל כחול-לבן, לא טלאי צהוב", אמר אז דיין.
3+הדמיון: בתחושות הסובייקטיביות
"באירועי ה-7 באוקטובר הייתה אכזריות בלתי רגילה שיכולה להזכיר אירועים בשואה, היו כוונת דומות, ואין שום ספק שאם היו יכולים לרצוח את כולנו היו רוצחים את כולנו", מסביר לנו דיין את הדמיון בין האירועים בשיחה שקיימנו איתו לקראת יום השואה. בדומה להודעה שהוציא לאחר האקט שנוי המחלוקת של ארדן, הוא מסביר כי ההבדל המרכזי הוא דווקא קיומם של מדינת ישראל וצה"ל: "בשואה כל מה שיכלנו לעשות זה להתחנן בפני בעלות הברית להפציץ את קווי הרכבת לאושוויץ. עכשיו אנחנו מחליטים מה התגובה וכיצד אנחנו גובים מהאויבים שלנו את המחיר על מה שעשו".
מה הופך את השואה לאירוע ייחודי? לפי דיין זה כמובן ההיקף, משך הזמן והטוטאליות שלה. "השואה היא לא רק מעשה רצח עם. היא מעשה הרבה יותר רחב שכולל בתוכו רצח עם. היא אידיאולוגיה שנועדה למחוק את זכר ישראל מן העולם. הטוטאליות של השואה – שהתבטאה ב'עד אחרון היהודים' (שבמהלכה שלחו הנאצים מעבורת עד לאי יווני נידח, כאשר בעלות הברית כבר החלו להדוף אותם, רק כדי לאסוף יהודי אחד ולהביא אותו לאושוויץ). משך הזמן – השואה היא אירוע שנמשך שנים, פה עם כל הצער שבדבר אנחנו מדברים על לכל היותר 24 עד 36 שעות, ההבדלים הם עצומים וכמובן ההיקף – 6 מיליון יהודים".
3+הפרופסור חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב, המשמשת גם כראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם, מסבירה שכאשר היסטוריונים משווים בין אירועים הם עוסקים בדומה ובשונה גם יחד: "כשמשווים את מה שקרה בשואה למה שקרה בשבעה באוקטובר, אכן ניתן לזהות היבטים דומים ושונים, אך האירועים הם בוודאי לא אותם אירועים". לדבריה, הדמיון בין ה-7 באוקטובר לשואה נעוץ בין השאר בתחושות הסובייקטיביות של הניצולים, אשר מרגישים שהם עברו שואה ומתארים את חוויותיהם במונחים הקשורים לשואה. "ממש כפי שאני לא מתווכחת עם ניצולי שואה להבנתי אין גם להתווכח עם ניצולים אחרים על האופן בו הם מתארים חוויות מחרידות שחוו", היא מדגישה.
עם זאת, מנקודת מבט היסטורית, השונה רב מהדומה לדבריה של פרופסור דרייפוס. "מה שקרה בשבעה באוקטובר זה לא שואה והחמאס הם לא נאצים", היא פוסקת נחרצות. כמו דיין גם היא מזהה את ההבדל בין האירועים בשלושה רבדים מרכזיים: משך הזמן, ההיקף והעובדה שבשבעה באוקטובר היו לעם היהודי מדינה ריבונית וצבא משל עצמו: "גם אם למרבה הטרגדיה הצבא וכוחות אזרחיים אחרים חמושים לא הצליחו להגן באופן מספק על אזרחים בשביעי באוקטובר עדיין היו רבים שניסו לעשות זאת, מה שכמובן לא קרה בתקופת השואה".
האידאולוגיה, המכונה והכוונה – שם נעוץ ההבדל
ומה בדבר האידאולוגיה? דרייפוס מסבירה כי שתי התנועות, זו של גרמניה הנאצית וזו של האסלם הפונדמנטליסטי, אמנם מדברות על רצון לחסל את היהודים, אבל עדיין יש הבדל משמעותי ביניהן: "האידאולוגיה הנאצית הייתה אידאולוגיה גזענית, בעוד זו האסלמיסטית היא דתית במהותה". היחס למעשי אכזריות גם שונה לדבריה בשני המקרים: "בתקופת השואה הייתה אלימות איומה והתאכזרות מחרידה, אבל הגרמנים – בשונה מחלק מעוזריהם – לא ראו באכזריות מטרה בפני עצמה גם כשהיא התגלתה בפועל. לא רק שהם לא פרסמו את מעשי הרצח שביצעו, אלא הם אפילו ניסו להסתירם. מגמה זו עולה למשל בדבריו של הימלר באוקטובר 1943 על השמדת היהודים, כאשר אמר: "זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". גרמניה הנאצית רצתה להסתיר, בוודאי לטווח קצר, את מעשיה המחרידים.
3+בספר התעמולה 'Der Untermensch' שערך הימלר עצמו, האידאולוגיה הנאצית אף מוסברת באופן בהיר יותר. לפי הנאצים המושג 'תת אדם' נחלק לשני סוגים: הגזע הסלאבי אותו צריך לשעבד, והגזע היהודי אותו יש להשמיד. כלומר, לפי הנאצים היהודים הם גזע נחות מהאדם. בעוד את הסלאבים השוו הנאצים לארנב, את היהודים הם השוו לחיידק או טפיל שפוגע באדם ואותו יש למגר. האידאולוגיה הנאצית, שהייתה נחלתה של אומה שלמה, ביקשה למעשה לגאול את האנושות מהיהודים. "כשם שהלילה מכסה את היום, האור והחושך נמצאים במאבק מתמיד. כך גם, תת-האדם הוא האויב הנורא ביותר של הגזע השולט על הארץ, בני האדם. תת-האדם הוא יצור ביולוגי, יציר הטבע, בעל ידיים, רגליים, עיניים ופה ואף למראית עין מוח. ועם זאת, יצור נוראי זה הוא רק אדם בחלקו", מסביר הימלר בעצמו.
לעומת האידאולוגיה הנאצית שהגיעה לידי ביטויה הכמעט שלם על ידי המכונה הגרמנית המשומנת, על פני יבשת שלמה, לאורך שנים ובאופן שיטתי (שעלולה הייתה להביא בסדר אירועים אחר להשמדתו של העם היהודי) נציגי האסלם הפונדמנטליסטי הוציאו לפועל בשבעה באוקטובר בעיקר ברבריות ואכזריות בלתי נתפסת, כזו שחווה העם היהודי לאורך השנים בכלל הגלויות, ועוד עלול לחוות גם היום, אבל השוואתם לצורר הנאצי עושה איתם בעיקר חסד ועלולה לפגוע בזכר השואה שראויה לפרק ייחודי בתולדות עם ישראל בפרט ובתולדות העמים בכלל.
איך הזיכרון יתעצב בעתיד?
אם עד עתה ניסינו לעמוד על ההבדל המהותי שבין שני האירועים, כעת נשאלת השאלה האם זיכרון השואה יתעצב אחרת בצל אירועי השבעה באוקטובר או לא. "להבנתי, היסטוריונים אמונים על הניסיון להסביר את העבר ולא לנסות ולשער מה יהיה בעתיד, ולכן קשה לי להגיד האם וכיצד זיכרון השואה ישתנה בעקבות השביעי באוקטובר", אומר, לנו פרופסור דרייפוס. "אבל", היא מוסיפה, "זיכרון השואה הוא דבר שהשתנה באופן ניכר לאורך השנים, ובתקופות שונות ניתן לו מקום שונה – אם זה במרחב הציבורי במדינת ישראל ובעולם, ואם זה בדפוסי הזיכרון עצמם".
3+"נדמה לי שברור כי כולנו שרויים עדיין תחת השפעת הטראומה של השבעה באוקטובר, וניתן להניח שהדבר ישפיע על האופן שבו אנחנו מדברים השנה על השואה. ועדיין אני עדיין מקווה שביום השואה לא נזניח את זכר ששת מיליון היהודים. נדמה לי שאנשים אלו שנרצחו לפני למעלה מ80 שנה, כמו גם הניצולים – שחלקם עדיין חי בנינו – זכאים גם אחרי השביעי באוקטובר ליום שבו נדבר עליהם ונעסוק בחייהם, במותם, בתקוותיהם ובפחדים שלהם", מוסיפה דרייפוס.
"אין ספק שמדינת ישראל בשנת 2024 היא חברה בטראומה, ובוודאי שהטראומה תשפיע על הדרך שבה הציבור יחווה את יום השואה השנה ואולי גם בשנים הקרובות", קובע דני דיין ומצטרף לדבריה של דרייפוס לפיהם אין באמת יכולת לשלוט על עיצוב הזיכרון בציבור. "בסופו של דבר ההשפעה של אירועי השבעה באוקטובר על זיכרון השואה במדינת ישראל, או אפילו בעם היהודי, לא ייקבע על ידי יד ושם אלא על ידי הציבור", הוא אומר ומציין כי בתור מי שעומד בראש הגוף שאחראי מבחינה חוקית על זיכרון השואה, לפחות מבחינת הארגון, דבר לא ישתנה.
