בגיליון קיץ 1954 של כתב העת האמריקני הוותיק "אטלנטיק", פורסם מאמר תחת הכותרת "דו"ח אטלנטיק על העולם כיום", העוסק במצבה הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל הצעירה.
מדינת ישראל בת ה-6 הייתה אז בעיצומה של התבססות והתעצמות, תוך השקעת משאבים רבים בקליטת עלייה והתיישבות, לאחר מלחמת העצמאות. מראשיתה, וביתר שאת בשנים הראשונות שלאחר הקמת מדינת ישראל, סבלה ההתיישבות מהתנכלות הערבים. זו החמירה עת כנופיות וחוליות טרור ערביות, שנקראו פדאיון, חדרו ארצה, בהעדר מכשול או אמצעי התראה ובחסות מצרים וירדן, לשם ביצוע פעולות טרור, חבלה וגניבה.
7+מצב הביטחון בגבולות
משחר ימיה נהגו הערבים להעליל עלילות על מדינת ישראל והתנהלותו של צה"ל באופן שקשה היה ל"מערב הנאור" לנפות עובדות מבדיות. יכולת הערבים והתקשורת לנפח כל פרט וידיעה מעבר לכל פרופורציה, הפכה את סיפורי ה"אלף לילה ולילה" מאגדה למציאות לכאורה, כחלק ממפעל התעמולה שהלך והתפתח מאז ועד עתה. כך למשל הפכה כל פשיטה של חוליית לוחמי יחידה 101 לפעולה של עשרות ומאות לוחמים מעבר לקווי האויב וכן "מבצע שושנה", שבוצע כפעולת גמול של כ-130 צנחנים מגדוד 890 ויחידה 101 כנגד הכפר קיביה ממנו יצאו רוצחי ארבעת בני משפחת קניאס מיהוד באוקטובר 1953, הפך ל"רצח המוני". טבח לכאורה בתושבי הכפר התמימים כביכול, בו השתתפו לטענת הערבים כ-700 חיילים שבנוסף נטען כנגדם, כולל בישראל באמצעות גורמים קיצוניים ולא מקצועיים, כי פעלו באופן לא מוסרי לכאורה.
במאמר צוטטו דבריו של הנרי ביירוד, עוזר מזכיר המדינה האמריקני לענייני המזרח התיכון, שייעץ בשניים מנאומיו לנקוט בגישה מתונה כלפי הסכסוך בזירה ולהרגיע את שני הצדדים, שלכל אחד מהם שאיפות יומרניות על חשבון הצד השני לכאורה. לטענת ביירוד: "אין תקווה לשלום מהיר בין היהודים לערבים משום שעמדותיהם האידאולוגיות רחוקות מדי זו מזו. עם זאת חייב השלום להיות המטרה הסופית שלנו, ולו רק כדי למנוע מהאזור כולו, על אנשיו והנפט שבו, ליפול קורבן לאימפריאליזם הסובייטי".
7+התגובות לדברי ביירוד היו מיידיות וברורות משני עברי המתרס: גורמים בארץ טענו כי ישראל מופקרת לגורלה על ידי הרפובליקנים תאבי הנפט, בעוד שהעורכים הערבים הבטיחו לקוראיהם שמדינתם לא תסכים לשלום בשום תנאי. עוד נכתב בזו הלשון על ירדן: "הקבינט הירדני, שהיה כבר צפוי מזמן ליפול, בחר למחרת נאומו השני של ביירוד להתפטר כ"מחאה נגד האימפריאליזם הבריטי-אמריקאי".
הפתרון היחידי למתח המתמשך בגבולות יהיה רק כשיחתם הסכם שלום מלא עם מדינות ערב, מציין כותב המאמר. האזורים הבעייתיים לאורך קווי הפסקת האש בין ישראל לשכנותיה, בהם התמקד היו המקומות שהמרחק בין העמדות הירדניות לים התיכון עמד על כ-8 ק"מ (המותניים הצרות של ישראל באזור השומרון) ורצועת עזה הנמצאת כ-80 ק"מ דרומית לתל אביב.
לטענת הכותב ישראל משוכנעת כי הערבים רוצים מלחמה, שירדן מסיתה במכוון מסתננים כדי להטיל אימה על הישראלים, מצרים מגבירה את המתח ברצועת עזה כדי לחפות על משברים פנימיים הפוקדים אותה, והמשטרים בסוריה ולבנון משתלחים בישראל כדי להסיח את דעת אזרחיהן הערבים מבעיות הפנים. הערבים מנגד טוענים שישראל מחפשת הזדמנויות להתרחב ושבכל יום היא עלולה לתקוף בעבר הירדן, קהיר ודמשק.
7+משקיפים ניטרליים, שביקרו בזמנו משני צידי הגבול, טענו כי ישראל מעוניינת בשלום בטווח הארוך וכי תקוותה היא שמעצמות המערב יתערבו ויאלצו את הערבים לחתום על הסכם שלום, ולו רק כדי למנוע מרוסיה אחיזה באזור. לגבי טענות הערבים, שחזרו ועלו מדי שבוע בכותרות העיתונים, לפיהן ישראל מרכזת כוחות לאורך גבולותיה, נכתב כי: "אף משקיף בצד הישראלי עדיין לא זכה לראות את הגדודים והאוגדות לכאורה הללו. אם הם שם, הם חייבים להיות בין הכוחות המוסווים הטובים ביותר בהיסטוריה".
לאור הדברים נכתב כי עד שלא תתפוגג המתיחות המתמדת ותקריות הגבול בצידן, ועד שהפחד משני צדי הגבול יתפוגג, אין כמעט תקווה אפילו להתחיל ולגשת לקראת שלום בר קיימא במזרח התיכון.
סוגיית הפליטים
המאמר באטלנטיק תאר גם את מצב פליטי 48 והלך רוחם בארצות ערב, שייצר קושי גדול בעבור אותן המדינות. הנתונים שפורסמו הסתמכו על סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א), והעריכו כי קרוב למיליון פליטים ערבים מפוזרים באזור: 465,000 פליטים בירדן, 200,000 ברצועת עזה, שלגביה צוין כי זהו "אזור פלשתינה הנמצא כעת בשליטה מצרית" (פלשתינה במובן שמה של הארץ טרם הקמת מדינת ישראל), 107,000 בלבנון ו-80,000 בסוריה.
7+על מצב הפליטים במדינות ערב נכתב כך: "מבחינה פיזית, לפליטים זו לא מיטת ורדים (ביטוי המקביל ל"גן של שושנים"- טל). אוספי האוהלים ובתי הבוץ שלהם דומים לכל אחד ממחנות העקורים בעשר השנים האחרונות. אבל במקרים רבים, אומללים ככל שיהיו, מצבם של הפליטים טוב יותר מזה של תושבי הקבע בכפרים הסמוכים. הרמה של 1,500 קלוריות במחנה אינה רחוקה מלעלות בקנה אחד עם התזונה המזרח תיכונית הרגילה.
"מוחם של הפליטים מהווה בעיה יותר מגופם. כל מה שהם רוצים זה ללכת הביתה. שוב ושוב הם נותנים את אותה תשובה למראיינים. הקשר בן אלף השנים שלהם עם אדמת פלשתינה הוא הכוח המניע החזק ביותר שלהם. פרויקטים של אונר"א למתן עבודה לפליטים מוצגים כזמניים כדי להבטיח שלא תפגע זכותו לשיבה, 'תוכניות להתיישבות' היו כישלון בקרב תושבי המחנות עד ששמם הרשמי שונה ל'תוכניות תמיכה עצמית'".
במאמר מוצעים מספר פתרונות לטיפול בפליטים הערביים ובהם יישובם בבקעת הירדן (שבחלקה המערבי הייתה שטח כבוש ירדני עד 1967) בה ניתן היה ליישב כשליש מהם משום האדמה החקלאית הפורה במקום. כמו כן הוצע ליישבם בעיראק ובסוריה, בהן היו שטחים נרחבים הראויים למחייה ביחס למיעוט האוכלוסייה המקומית בהם, אילו רק הממשלים שלהם היו מתירים זאת.
7+על מנת שפתרונות מעין אלו יתקבלו בבוא העת, הוצע לדבררם בצנעה וב"טקט" משום שגאוותו של הערבי לא תתיר לו דבר אחר: "הערבי יכרות את אפו ובלבד שלא יולבנו פניו", נכתב. עוד הובהר כי "אם הערבי יחשוב שמעברו לחווה פורייה שיקבל בבקעת הירדן יעזור במשהו לישראל, הוא יתעקש להישאר באוהל הפליטים שלו רק כדי להיאנח בפני העולם על חצי הדונם הסלעי שהיהודים שדדו אותו שלא בצדק".
פתרון בעיית הפליטים נראה בזמנו כדחוף מתמיד בעיני האמריקנים, מפאת מדינות החוץ הסובייטית החדשה כלפי המזרח התיכון, שזנחה את התמיכה באינטרסים הישראליים-יהודיים והעבירה את תמיכתה לערבים. במועצת הביטחון שהתקיימה באביב 1954 הצביעה ברית המועצות נגד ישראל בכל סעיף, דבר שזיכה את נציגה וישינסקי, במברק תודה מהפרלמנט הירדני, עם כל האירוניה שבדבר. זאת משום שכל חברי הפרלמנט היו בעלי אדמות מבוססים שאילו הקומוניזם היה משתלט על ארצם, הם היו מוצאים את עצמם בין הראשונים להיתלות והפליטים היו אלו שזוכים מהדבר, כדברי המאמר.
על הכלכלה והחברה הישראלית
פרק אחר במאמר עוסק בחברה ובכלכלה הישראלית המתפתחת. "המורל בישראל גבוה" נכתב בתחילת הפיסקה הראשונה. המתיישבים ביישובי הספר שלאורך הגבולות מקבלים כמובן מאליו שעליהם לשמור על אדמתם ובתיהם מפני המסתננים הערבים. רוב הישראלים מקבלים את המתיחות המתמשכת לאורך רצועת הגבול בהבנה כי יהיה זה מצב של "אי נוחות חצי קבוע" וכי אין חשש מבוסס ש"ייזרקו לים". החשש באותם ימים לפיכך התמקד ביכולתה הכלכלית של המדינה לאורך זמן. זאת משום שבחלוף שש שנים היה היבוא גדול פי חמש מיכולת היצוא ולפי מדדי שנת 1953 עמד השווי הכולל של מוצרי היצוא על 60 מיליון דולר, שכיסו בקושי את יבוא המזון לבדו.
7+מדינת ישראל נסמכה אז בעיקר על סיוע חוץ שכלל מרכיבי פיצויים מגרמניה, סיוע ממשלת ארה"ב ותרומות בסך 75 מיליון דולר מיהדות העולם (שני שלישים רק מיהודי ארה"ב), שלגבי רובם היה חשש כי יצטמצמו משמעותית עד ל-1960. תקוות רבות נתלו בפיתוח תעשייה ישראלית מתקדמת וביכולתה לייצא את תוצרתה, גם לשכנותיה הערביות, כמו גם פיתוח ענפי חקלאות כדוגמת ההדרים וענף התיירות.
סיכום
"הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים" כדברי ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, שכה אמר ולא טעה בהרבה, ערב ועידת מדריד ב-1989 שנועדה לקדם את השלום בין ישראל לערבים (ה"פלסטינים") ומדינות ערב.
70 שנה מאז פורסם המאמר ב"אטלנטיק" ומדינת ישראל היא עובדה קיימת ומשגשגת, על אף המלחמות והאיומים המתמשכים על גבולותיה ואזרחיה. ביחס לתחזיות על הכלכלה הישראלית – נראה שאלו מומשו באופן מרחיק לכת, לבטח יותר מהתחזית של אטלנטיק. בהתייחס להבנת המצב הבטחוני – נראה כי בחודשים האחרונים ישנה התפכחות מחודשת והבנה כי יהיה זה מצב מתמשך, שלכל הפחות תואם את ההגדרה במאמר של "אי נוחות חצי קבועה".
7+נראה כי בחלוף 70 שנה הפליטים הערבים מתעקשים לשבור שיאים עולמיים בהורשת מעמד הפליטות והנצחתו, בחסות איוולתן של מדינות הממשיכות לממן את אונר"א כ"או"מ-רע" מזה כ-75 שנה, ולהשקיע משאבים רבים בציבור שרובו חפץ בהשמדת ישראל יותר משחפץ הוא בעתיד טוב יותר לילדיו, מסיבות שחלקן צוינו במאמר.
מדינת ישראל היא המודל שצריכות אומות העולם לראות אל מול עיניהם – חלוצים, אנשי חזון ומעש, פליטים שעלו והתקבצו מארבע קצוות תבל לצד ותיקי היישוב הישן, שקוממו את הבית הלאומי היהודי הייחודי והפריחו את השממה למרות הניסיונות של הערבים להשמימו, לחרבו ולהפוך כל חלקה פורחת למדבר ספוג דם, גם של יהודים.
