בהתחלה כשהיינו ילדים, כשרק חשבנו שעומדים אנו על דעתנו והתחלנו להבין מעט מסדרי העולם שסביבנו, היו לנו כבר חברים יתומים מאבותיהם שנפלו במלחמת יום הכיפורים. אבות שלא באו מעולם ליום ההורים בבית הספר, או לאסוף מהחוג, החבר וגן הילדים.
חלפו להן שנים ספורות וחברינו לספסל הלימודים נשלפו לפתע מהכיתה, כדי להתבשר בבשורה המרה על נפילת אחיהם הבכורים במלחמה. אלו שהכרנו את שמותיהם וזכרנו את פניהם מהשכונה או השכבה העליונה. אלו שנפלו כלוחמים במלחמת לבנון הראשונה והשנים המדממות שהלכו והתארכו אחריה ברצועות הביטחון.
כן, אנחנו דור ילידי שנות ה-70. גדלנו בשמחה, למדו בשיעורי מולדת, תושב"ע ותנ"ך, גם בלי כיפה לראשנו בהכרח. טיילנו בארץ וצעדנו בנופיה, למדו מורשת דרך הראש ובעיקר הרגליים, עם הרבה ציונות ואמונה בצדקת הדרך ולא בציניות. הלכנו בשביליה של ארץ חמדה, עם תחושת שליחות עמוקה עד לבקו"ם ולשירות משמעותי בצבא.
1+שירתנו בכל מקום אליו נשלחנו, נלחמנו בכל מקום בו הוצבנו וניצחנו היכן שנתקלנו- בעזה, ביהודה ושומרון או בדרום הלבנון. איבדנו במעלה הדרך והזמן חברים שחירפו נפש, מפקדים ואחים לנשק, כאלו שקשר הדם עימם עמוק ומשמעותי, לעתים יותר מקשרים של אחים ביולוגיים בדם. נפלנו וקמנו, נפצענו והשתקמנו כשלאורך כל המסע המפרך והכואב לא פעם, שמרנו על האמונה, התקווה ועל הצפון, בל נטעה חלילה בדרך.
מאז השתחררנו (לפחות רובנו, חוץ מכמה שנשארו קצת ב"דפוק" או הרבה בקבע) והפכנו למילואימניקים. עבדנו, חסכנו, בזבזנו, טיילנו, למדנו, התחתנו והקמנו משפחות צעירות לתפארת… וכעת אנחנו כבר הורים לילדים גדולים שבעצמם מתגייסים. אנחנו כעת הדור של הורי המתגייסים והמשרתים הצעירים, הילדים שהפכו בן לילה ויותר ללוחמים נועזים, למפקדים צעירים ולקצינים מבטיחים. חלקם כבר הספיקו להשתחרר, לטייל ולהתחיל ללמוד, עד שנקראו בעצמם למילואים כשהטלפון צלצל, הכל הסתחרר והצבא התעורר.
זהו דור הילדים שלנו שכעת עומד על המשמרת. דור מקצוען ולא סתם דור מצוין. דור שמוכיח עצמו מידי יום, ולא אחת מתעלה על מוריו ורבותיו בהפגנת נחישות, מקצועיות וגבורה אין קץ. זהו גם הדור שנושא ומשלם עתה את מחיר המלחמה והשמירה על בטחון העם והמדינה. דור שמצטרף, בעל כורחו אך מתוקף אמונה בזכות אבות קדומה, למלחמה על עצם קיומו בארץ המובטחת- הארץ שלו. דור שכמו קודמיו, הוריו וסבותיו, משלם בגופו ובנפשו על הזכות הנעלה להיות עם חופשי בארצנו, לצד חשבון הדמים עם המרים שבאויבים, שאף אחד מאיתנו לא השכיל, הצליח וספק אם יצליח, לסיים עד בוא המשיח.
1+לכן, על אף כל מכשול ואתגר, חבריי ואני ביניהם, בני דור שנות ה-70, ה-60 ואפילו כמה שועלי קרבות מלאי השראה ותיקים משנות ה-50 (כדוגמת גיבור ישראל וזקן חיילי המילואים- עזרא יכין), משרתים כולנו כמילואימניקים גאים בצבא ההגנה לישראל!
עדיין איננו מוכנים להשאיר את כל העבודה הלא גמורה לילדינו הצעירים, על אף שיודעים אנו כי זו לא תסתיים גם בדורם, בדיוק כפי שלא הסתיימה בדורנו וקודם לנו, לצערנו ולצער אבותינו וסבותינו. נמשיך לתרום כמיטב יכולתנו, כל עוד כוחנו במותננו, או לכל הפחות במוחנו, בהתבסס על ניסיוננו ועוצמותינו הרוחניות ולאו דווקא הפיזיות. ילדינו לא יהיו שם בלעדינו.
נמשיך יחד, אבות ובנים, אימהות ובנות בסדיר, קבע ומילואים, לעמוד במשימותינו עד לניצחון. עם ישראל נלחם יחד וכואב יחד על הנשמות שאבדו, למען נוכל להמשיך לחיות יחדיו, ולא רק להילחם שכם אל שכם, במדינה טובה, משגשגת ובטוחה יותר מאי פעם.
אז תעשו טובה שם למעלה בכנסת, בממשלה, בתקשורת, באקדמיה, בתנועה למען איזו אג'נדה חשובה או בארגון נגד משהו או מישהו "לכאורה" – אל תשכחו זאת בדקה שאחרי המלחמה, עם ישראל חי ובועט לכל הרוחות באויביו, לא באחיו ובאחיותיו.
