כותרות שוק ההון מספידות את "חנן מור" אחרי שבנק לאומי החליט להעמיד את הלוואותיו לחברה, בהיקף של כ-400 מיליוני שקלים לפירעון מידי. מדובר באי עמידה בתשלום ריבית של כ-28 מיליוני שקלים. לאומי הוא לא הנושה הגדול ביותר של קבוצת חנן מור ובהחלטתו להעמיד את חוב הקבוצה לפירעון, שנה וחצי לאחר שהעמיד את ההלוואה, לא רק הורסת את הקבוצה וסיכויי הישרדותה, אלא גם את עמיתו של לאומי – בנק דיסקונט, נושה גדול יותר של הקבוצה.
ללאומי אצה הדרך להעמיד את החוב לפירעון בתקופת מלחמה, זאת אחרי שסירב מסיבות קטנוניות לעסקה למכירת קרקע בשדה דב, שהשיגה קבוצת חנן מור ממש לפני המלחמה. אבל ההתנהגות של לאומי עקבית: הם אוהבים להרוויח מאשראי בטוח, בעיקר ממשקי בית ונמנעים מבנקאות קלאסית המקובלת בעולם – רווח מביצועים עסקיים. גם במשבר הקורונה לאומי ניסה למוטט את דלק במהלך משבר הקורונה בשל חוב קטן יחסית, של 100 מיליון שקל – חוב שהיווה כעשירית מהאשראי של דלק. אבל לאומי התעקש בבית המשפט לממש מניות דלק קידוחים.
1+וגם תשובה לא היה הקורבן הראשון של המדיניות האנטי עסקית הזו של הבנק. לא קשה להיזכר במוטי זיסר, אילן בן דב, שאול אלוביץ' ועוד רבים וטובים שחוו התנהגות בריונית שכזו מצד לאומי, שלא ספר אותם ברגע שחש איום כלשהו לחובו.
זוהי למעשה הבעיה המרכזית בריכוזיות הבנקים ואולי גם בעובדה שבישראל אין שום הפרדה בין הפעילות העסקית שלהם לבין שירותיהם הקמעונאים, למשקי הבית. כשאפשר לחיות היטב מריביות עו"ש מופקעות, ממרווחים שערורייתיים בין פיקדונות הציבור להלוואות המועמדות לו, אז מי צריך סיכונים עסקיים?
1+הבנקים זוכים לכיפת ברזל המגובה בקלע דוד מצד בנק ישראל והמדינה כולה. חוק הבנקים שומר עליהם מפני סיכונים, מדינת ישראל הצילה אותם מכל משבר ובנק ישראל דואג להם במשברים לערבות מדינה בגין הלוואות שהם לא לוקחים עליהן שום סיכום, אבל מעמידים אותן בריבית כפולה מריבית בנק ישראל ויותר מכפולה מעלות הכסף שלהם.
במצב העניינים הזה העסקים הם שבויים של הבנקים, שכלל לא מתחרים עליהם, רק יושבים בלשכותיהם ומחכים שיחזרו אחריהם. העסקים האלה אינם מפעילים לובי שיביא להפרדת הפעילות העסקית שלהם מהפעילות הקמעונאית, או שיאלץ אותם בדרך אחרת להעביר את רווחיהם ממשקי הבית למגזר העסקי.
