בשכונה בה אני גרה יש מסורת מרגשת של שנים לתפילה במרחב הציבורי, אבל השנה כשהגעתי למקום הייתי המומה: בלב לבו של עזרת הנשים, ישבו שלושה גברים בבגדי חולין בתוך קבוצת נשים שלבשה לבן ובאופן מופגן הם השתמשו בטלפונים ניידים. הרגש הראשון שהתגנב אל לבי היה הרגש העמוק הזה שנישא אלפי שנים מדור לדור דרך שבטי ישראל, הרגש שמחובר לשורשים שלנו, ליהדות, לתורת ישראל ושאלתי את עצמי בדמעות: בשביל זה בחרו הוריי להגיע לציון? בשביל זה עזבנו באיראן בית, רכוש, אנשים אהובים וקבר אחד קטן?
בבוקר יום הכיפורים דפקתי על הדלת של שכנותיי וביקשתי חברה. ככה פשוט, כמו שהיינו עושים פעם כשבקושי היה בבית טלפון נייח אחד עם חוט ארוך, שנלחמים עליו כולם. שכנותיי פתחו לי את דלתן בחפץ לב, אחר כך הצטרפה אלינו שכנה נוספת וישבנו לשחק רמי. "אז למה בעצם אתן צמות?" שאלה אחת מהן בזמן שלגמה מהקפה המושקע שלה והצמות בינינו ניסו לענות על השאלה.
תוך כדי המענה לשאלתה, התחוור לי שיש כל כך הרבה תשובות לשאלה הזאת. יש כאלה שצמים כי הם ממשיכים את המסורת היהודית, יש שמתמלאים בחרדת קודש מהיום הזה וברור להם שיש לצום, יש כאלה שנושא היחסים בין אדם לחברו ואהבת לרעך כמוך הם הסיבה העליונה לקדושתו ויש כאלה שמתחברים לזה באופן היסטורי ורבים אחרים צמים מסיבות דתיות ורוחניות אחרות.
אצלי הצום ביום כיפור אינו מובן מאיליו. מידי שנה אני מתלבטת ומהרהרת האם אני רוצה לצום ומדוע אני רוצה לצום. אני מודה שהצום קשה לי, במיוחד בגלל ההתמכרות שלי לקפה, אבל לא זאת הסיבה המרכזית לקושי שלי, אלא הדרך שאני צריכה לעשות אל עצמי כדי לעשות זאת מתוך כוונה.
הסברתי לשכנותיי שלפי הקבלה חגי תשרי הם בעצם חג אחד ארוך שבו אנחנו עושים "ריסטארט" לכל המערכת ויש לנו את האפשרות לגבות בדיסק הקשיח רק את הדברים שאנחנו שמחים בהם ורוצים להמשיך איתם הלאה בשנה הבאה ולהשאיר מאחור את הדברים שאנחנו לא רוצים לקחת איתנו.
האתחול מחדש בחגי תשרי מחולק לשלושה שלבים ובשלב הראשון שמתחיל בראש השנה מתבצע תהליך שנקרא "נסירה". מבחינה רוחנית אנחנו שואפים לנסר בין האני האמיתי, הנשמה, הגרעין הפנימי שלנו ששואף לצמוח ולתקן ולקבל על מנת לתת לבין העצמי המזויף, האגו שרוצה לקבל לעצמו בלבד, שמשועבד לגשמי, לפחדים ולאנרגיה של מוות. שיאו של תהליך הנסירה מתבצע ביום הכיפורים, ביום בו בעזרת הצום והתפילות אנחנו מתעלים על הצרכים הגשמיים שלנו ומנסים ככל יכולתנו למחוק את השלילי ולהתחיל משהו חדש, לאתחל את הגרסה המשופרת של עצמינו.
בשכונה בה אני גרה בזיכרון יעקב יש מסורת מרגשת של שנים לתפילה במרחב הציבורי. באחד הפארקים היפים בשכונה מתקיימת תפילה מעורבת שמקיים ארגון צוהר. במהלך התפילה עומדים נשים וגברים בלבן סביב מגרש עגול בו רוכבים ילדי השכונה על אופניים, משחקים וצורחים. למרות הרעש וההמולה, התפילה ממשיכה בשלה, לקראת סופה שרים הנוכחים את השיר "לו יהי" ודממה שוררת כאשר הרב תוקע בשופר. רגע לפני שכולם מתפזרים, שרים את המנון התקווה וחוזרים הביתה בתחושת אחדות נעימה.
במרחק לא רב ממקום התפילה של צוהר מתקיימת בתוך מגרש כדורגל, סמוך לבית הכנסת של השכונה שלא מצליח להכיל את כל המתפללים, גם תפילה של בית חב"ד. כאן האנרגיה אחרת, יש יותר שקט, גברים ונשים יושבים בהפרדה וכל אחד עסוק בתפילתו ובחשבון נפש מול עצמו ומול בורא עולם.
אני אוהבת לגוון ולהגיע בכל שנה לשני המקומות. התפילה של בית חב"ד מאפשרת לי להאזין בקשב לתפילה, להיטמע בתוכה ולהתרגש ממנה באופן אחר, אבל השנה כשהגעתי למקום הייתי המומה, ליתר דיוק חשבתי שאני הוזה למראה מול עיניי.
בלב לבו של עזרת הנשים, ישבו שלושה גברים. הם בלטו לא רק בגלל שהיו גברים גדולים, אלא משום שהם לבשו בגדי חולין וישבו בתוך קבוצת נשים שלבשה בגדים לבנים וחגיגיים, ובאופן מופגן ישבו במן חוסר כבוד רגל על רגל והשתמשו בטלפונים ניידים.
ואז בן זוגי סימן לי שגם במתחם הגברים יושבת אישה בגופייה ומפשפשת בטלפון שלה. אף אחד לא אמר להם מילה, כל אחד ואחת מהמתפללים היו עסוקים בתפילה ואולי דווקא זה הוציא אותם מידי פעם משלוותם כשהם סקרו מסביב וחיפשו גפרור שיצית את האש.
החודשים האחרונים רוויים מבחינה פוליטית במתח ובלהט ובכעס, אבל כשראיתי את הבחורים האלה במרחב הנשי, התמלאו עיניי בדמעות. לא כי הייתי עייפה וחלשה מכדי לכעוס בגלל הצום ולא כי המחסור בקפאין הפכו אותי לרגישה במיוחד.
הרגש הראשון שהתגנב אל לבי היה הרגש העמוק הזה שנישא אלפי שנים מדור לדור דרך שבטי ישראל, הרגש שמחובר לשורשים שלנו, ליהדות, לתורת ישראל. ושאלתי את עצמי בדמעות: בשביל זה בחרו הוריי להגיע לציון? בשביל זה עזבנו באיראן בית, רכוש, אנשים אהובים וקבר אחד קטן? חשבתי על הוריי ועל המחיר היקר ששילמה משפחתי כדי לעלות לישראל ולהיות עם חופשי בארצנו, חשבתי על הבחירה של הוריי להגיע לארץ ישראל ולא לארצות הברית, כפי שעשו פרסים רבים שביקשו לחיות ברווחה גדולה יותר.
דמעות ירדו לי עלינו, על עם ישראל ועל האנשים האלה שניסו לקלקל תפילה לאנשים ביום כיפור ואיבדו את הרגש הזה, אם בכלל אי פעם הוא היה שם.
כשבאתי הביתה ופתחתי את קבוצת הוואטסאפ של השכונה, גיליתי הודעה של אחת הנשים שגרה בשכונה ש"קוראת נגד ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי". בהודעה היא אומרת שכל מי שיכול להגיע לתפילת הנעילה ולחבל בהפרדה המגדרית "יבורך".
בקבוצה של תושבי זכרון יעקב בפייסבוק מצאתי קריאות נוספות להפריע לתפילות בהפרדה שהיו במוקדים שונים ביישוב ואחד התושבים אף התהדר בכך שגדר ההפרדה באחד מהם הושמד. מאוחר יותר התברר לי שלאחד המוקדים באו מפגיני שמאל וצעקו "בושה, בושה" בזמן תקיעת שופר בנעילה.
וכך, באופן אלים כמעט נזרקתי בצאת יום הכיפורים לתוך הזירה הפוליטית והבנתי שיום הכיפורים הזה, בעל כורחנו, הוא גם בעל משמעות פוליטית, שהשנה נוספה עוד סיבה טובה לצום. אנשים רבים שחוששים לפגיעה בזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מבינים בחרדה גדולה שאפילו תפילה של יום כיפור, היום הקדוש הזה, כבר לא מובנת מאיליה במדינת היהודים שנשלטת על ידי בג"ץ.
מחנה המחאה צריך להבין שזאת הזעקה שיוצאת מעמקי הלב והנשמה כמפגיני הימים צועקים "העם רוצה רפורמה משפטית", זאת הזעקה שבאה מתוך ידיעה שללא שינוי אמיתי כאן, יהא זה סופו של הפרויקט הציוני.
לשמחתי, אני יכולה לומר שלא על כולם עבדה המזימה של מדינות העולם לכרסם במוח היהודי בארץ ישראל על ידי תוכניות חינוך פרוגרסיביות של קרנות זרות. רבים מהתושבים בזכרון יעקב הזדעזעו מהאקטים ומהמוטיבציה של אלה שרצו לחבל בתפילות. מצד שני, כל מי שממשיך הלאה במחאה, ללא זעזוע וללא הסתייגות מהאוטואנטישמיות שמתפתחת כאן, לוקח בה חלק ממשי.
