כבר הורגלנו להתנהגות הלעומתית של היועצת המשפטית לממשלה במניעת כל מהלכים וחוקים שהממשלה מבקשת לקדם. לא די בכך שאינה עוזרת לממשלה למצוא דרכים שיקדמו את מדיניותה, אף מגלה כלפיה התנגדות גם בייצוג המשפטי.
לא כך הוא המקרה של התנגדותה להקמת הוועדה לחקירת השימוש הלא חוקי ברוגלות פגאסוס ע"י המשטרה. עוד טרם העלאת ההצעה להקמת הוועדה לאישור הממשלה, הזדרזה לכתוב את הסתייגותה מכך. מה שמעלה את השאלה: ממה בעצם פוחדת הגברת גלי בהרב-מיארה? פשוט להשיב לשאלה זו במילה אחת: מהאמת. הפחד מחשיפת האמת ומהשלכותיה על בכירים במערכת המושחתת שהיא חלק ממנה.
1,086, הוא מספר הפעמים עליו הודתה המשנה ליועמ"ש, עו"ד עמית מררי, בהן נעשתה הדבקה לא חוקית ברוגלות כלפי אזרחים, כפי שהעידה בוועדת חוק, חוקה ומשפט. "התגלה כשל מערכתי, למדנו עליו מהפרסום ב'כלכליסט".

האמנם מי שהייתה האחראית על הפיקוח במשך שמונה שנים למדה על כך רק מהפרסום בעיתון ולא ידעה מה נעשה תחת סמכותה?
ואשר למספר בו נקבה, האמנם זה המספר הסופי, או שבמהלך עבודת הוועדה יתגלו מקרים נוספים? הרי את הבדיקה שעשתה באישור היועמ"ש, חתמה בממצא של ארבע פעולות הדבקה בלבד. שמא ידעה על העבירות הפליליות, עברה על החוק והפרה אמונים במניעת חקירת מח"ש?
העיתונאי תומר גנון, שהיה ראשון לפרסם את הידיעה, כתב בהתייחסו לדו"ח מררי הראשון כי פרקליט המדינה חייב לבחון האם יש צורך גם בחקירה פלילית. גם עו"ד מררי עצמה אמרה כי צריך להפיק הרבה לקחים. האם לא לשם כך בדיוק מוקמת הוועדה בה מן הסתם, גם היא וגם היועמ"ש יהיו צפויים להיחקר?
שמא מההשלכות הישירות על עתידה חוששת היועמ"ש? לטעמה, חסד הייתה עושה עמה הממשלה אם הייתה מביאה לפיטוריה ומכשירה בכך את דרכה היישר לבית המשפט העליון. ברם, הגם שהממשלה אינה עושה כן, בהתעקשות על הקמת הוועדה, ממצאיה לא רק שימנעו את מימושה של כמיהה זו, אף יוכיחו כי צדק יו"ר וועדת האיתור, נשיא בית המשפט בדימוס, השופט גרוניס בהתנגדותו למינוייה של בהרב מיארה, בשל חוסר ניסיונה בשני התחומים ההכרחיים לעבודת היועץ: המשפט הציבורי – חוקתי ומנהלי והמשפט הפלילי.

לצד בעיית ניגוד העניינים בו היועמ"ש מצויה בעניין זה, כפי שמיהרו בפרקליטות לטעון, עומדת גם בעיית הנראות, המעמידה באור שלילי את התנגדותה להקמת הוועדה.
שתי וועדות הוקמו במהלך שנת השלטון של ממשלת בנט–לפיד בתמיכתה. הוועדה לחקירת אסון מירון והוועדה לחקירת רכש הצוללות. שתי הוועדות כוונו להטלת האשם על ראש הממשלה נתניהו. הקמת וועדה זו, לא רק שלא תתרום למטרה זו, כי אם תוביל לזיכויו במשפט בתיקי האלפים. האם מכך בעצם היא פוחדת. שהחשיפה תביא לביטול משפט נתניהו בטענה של הגנה מן הצדק ותחבל בכוונתה להדיחו?
היועמ"ש ללא ספק בהיסטריה. את מי לא גייסה כדי למנוע את הקמת הוועדה. למתנגדים הצטרפו בזה אחר זה המשטרה, השב"כ והצבא.
התקשורת תרמה את חלקה בהכפשת שמו של יו"ר הוועדה, השופט דרורי ובשיווק העמדה בדבר הנזק שבהקפאת המשך השימוש ברוגלות על עבודת המשטרה והאופוזיציה נשלחה לשקוד על חקיקה להכשרת השימוש ברוגלות ולסרס בכל את הוועדה מתכליתה המקורית.

הסעד האחרון עליו נתלית היועמ"ש הוא בית המשפט העליון. בעתירה מטעם, כך היא מקווה, ידון בלגיטימיות הוועדה ובהיקף סמכויותיה ויסיר את החרב מעל ראשה. האם יתפתה לעשות כן ויבטל את מעט האמון שעוד נותר לציבור בו, או שמא יתמוך בעמדת הממשלה, אחרי בליץ ההתערבויות שלו עצמו בעבודתה ויותיר את היועמ"ש מאחור?
ממה פוחדת גלי? שמא בדייסה אותה בישלה היא עתידה להתבשל?
טוב תעשה הממשלה אם תאמץ את המלצת יו"ר וועדה לאיתור היועמ"ש, השופט גרוניץ ותפעל לקידום חקיקה שתביא ל פיצול תפקיד היועמ"ש או להעברת סמכויות ההעמדה לדין של ראש ממשלה ושרים מהיועץ לפרקליט המדינה, ובכך למנוע את ניגוד האינטרסים לפיו היועץ גם מייעץ לשרים וגם מעמיד אותם לדין. לכך היא לא תוכל להתנגד, בשל חתימתה על כך בתנאי העסקתה.
כותבת הטור: יהודית אוחנה, אשת חינוך, העוסקת בהעצמה פדגוגית
