בימים האלה, אין לי שום שמחה לאיד.
הלוואי ויכולתי לחבק את מתנגדי המחאה ולשכנע אותם שהכול בסדר, שאנחנו רק יכולים לצמוח מזה, שעל אף שלפעמים אנו חשים שנאה זה לזה, אנחנו זקוקים זה לזה, שאנחנו תבשיל שצריך גם מלח וגם פלפל, גם מזרח וגם מערב, גם יהודית וגם דמוקרטית, גם שמרנית וגם ליברלית, גם שמאל וגם ימין.
הלוואי ויכולנו להתבשל יחד בתוך סיר חמין גדול ולספוג את הטעמים אחד של השני כדי שנוכל שוב לראות זה את זה ולהקשיב לפחדים והכאבים שאנחנו נושאים איתנו. בימים אלה לעתים קרובות נדמה שאנחנו שני מרכיבים שונים כל כך, שלא יכולים להתחבר יחד, שאולי אחד מתאים יותר למסעדת גורמה בתל-אביב והשני לתבשיל ביתי בשוק מחנה יהודה.
3+לעתים הדעות כל כך חלוקות שאנחנו נלחמים בפאתוס, פוגעים זה בזה במילים קשות ועוקצים זה את זה בחוזקה. לצערי גם אני חוטאת בזה.
אבל רצה הגורל ונזרקנו לאותו סיר קוסמי ובכל אחד ואחת מאיתנו יש קצת מזה וקצת מזה ובעיקר בעיקר יש לנו את המשהו המשותף הזה שמוביל אותנו מזה אלפי שנים להתגלגל שוב ושוב זה לזרועותיו של זה.
נכון, נראה שהפערים גדולים מידי. יש מחנה שמפחד לאבד את ערכי היהדות ויש מחנה שמפחד לאבד את ערכי הדמוקרטיה ומבחינת שני המחנות, אם הדברים האלה יקרו, זה יהיה סוף הפרויקט הציוני בארץ ישראל.
3+אני לא יודעת איך מגשרים על כל המחלוקות והפערים, נדמה לעתים שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות. אני רק יודעת שאני לא רוצה לחיות כאן רק עם אנשים שחושבים כמוני, אני רק יודעת שאני רוצה לחיות במדינה שיש בה גם קידמה וגם תורה, גם דתיים וגם חילוניים, גם בתי כנסת וגם תיאטראות, גם אשכנזים וגם מזרחיים, גם שפע רוחני וגם שפע גשמי.
אני יכולה לומר שמצד המחנה שלי, שאפשר לקרוא לו בגדול הגוש האמוני, אנחנו רואים לנגד עינינו את הציווי לא לשכוח את הזהות היהודית שלנו כציווי קיומי ממש והדבר בא לידי ביטוי היטב בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן".
בפרשה זו מופיעים בפעם השנייה עשר הדברות. ואלוהים מזכיר לנו: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ".
הציווי לא לשכוח את מעמד הר סיני ואת הנסים שהביאו אותנו לארץ המובטחת, זאת שאנחנו יושבים בתוכה ממש עכשיו, כולל להקשיב "אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים".
3+אבל לזכור את עברינו לא נועד רק על מנת לחיות טוב יותר, אלא על מנת להישאר בחיים. הפרשה הזאת, יותר מכל, מזכירה שוב ושוב, שללא חיבור אל תורת ישראל אין לנו זכות קיום בארץ ישראל, היא מזכירה לנו את האויבים שיש לנו מסביב שרק מחכים שנשכח ומזהירה שאם נשכח את הבסיס הרוחני שלנו, לא נאריך ימים על הארץ הזאת ותיגזר עלינו גלות ועבדות.
פרשת "ואתחנן" היא הפרשה שמופיעה בה אולי התפילה המפורסמת ביותר ביהדות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", תפילה שמצווה עלינו "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" ומסבירה לנו שעל מנת להאריך ימים בארץ ישראל, עלינו לשנן לדורות הבאים את המורשת שלנו באמצעות קיום מצוות, ובהן מצוות הנחת התפילין, שיש יהודים בישראל שסולדים ממנה ונלחמים בה.
ולכן, בעוד שיש מחנה שחרד מאיבוד החירות הדמוקרטית, עומד מולו מחנה שדורש ואולי אפילו ברוח הפרשה "מתחנן", לא לשכוח מי אנחנו, כי בלי זה לא נאריך ימים בארץ המובטחת.
הרפורמה המשפטית עליה נלחם המחנה שלי נועדה בראש ובראשונה ליצור מערכת משפט מגוונת שתאפשר לנו לשמור על הצביון היהודי של המדינה. ולכן, לצד הרצון שלי בכוח המשותף והמאזן של כל שבטי ישראל, על כל מרכיביו, אני גם רוצה לומר, למען המשך הקיום שלנו כאן, את מה שכתוב בהפטרה לפרשת "אתחנן":
"הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".
3+