הטור הזה לא עוסק ברפורמה המשפטית. כל אחד בדעותיו, בעד נגד, רובנו נוכל להסכים שהיה אפשר לעשות אותה אחרת ובוודאי לנהל אותה אחרת.
אבל גל הסרבנות הגואה שם את כל הוויכוח הזה בצד. פתאום קמו להם גנרלים לשעבר – וקראים בגלוי למרד.
מדובר במרד מהול בלא מעט תסכול, שנאה ורצון לחרב את המדינה. והתסכול הזה נובע מכך שבמשך שנים הציבור נוטה עוד ועוד ימינה. הם חשים, ובצדק, שהם הפסידו את הקרב על המדינה. ובבחירות האחרונות נראה שהם התרחקו עוד יותר.
הרפורמה היא בסך הכל טריגר, שהעלה אצלם פחד קדום, מקברי. פחד שהוציא לא מעט גזענות כלפי חרדים בעיקר, והיא קשורה לאיבוד המאזן הדמוגרפי. הם איבדו את הקרב על המדינה.
2+וכשהבינו שהפסידו, אפשר לנסות לקחת בכוח. בספינים, בפייק ניוז, ובדרך גם לחרב את המדינה. כי בלהט השנאה, אם לא נצליח, לפחות שלא יישאר פה כלום.
ניסו תחילה בפגיעה בכלכלה, בהוצאת כספים. זוכרים את זה? לאחר מכן עבורו לפגיעה מדינית דרך פניה לדוד סאם ואירופאים עייפים שלא בדיוק התעניינו, ולקח קצת זמן עד שמצאו את הנשק הנכון, כזה שיפרק את לכידות החברה הישראלית והוא הצבא.
במשך שנים שמרו אותו מחוץ לתחום, מחוץ לפוליטיקה, מתוך הבנה שברגע שצד אחד יעשה בו שימוש, אפילו יצליח, גם הצד השני לא ישב בחיבוק ידיים. הרי ששוברים את הכלים, הם נשברים לכל הצדדים. נניח ותקום פה ממשלת שמאל שתפתח בתהליך מדיני, תרצה לפנות ישובים. היעלה על הדעת שאותם מתיישבים ינשכו שפתיים כפעם וישמרו על קודש הקודשים הצבאי באופן חד צדדי?
2+גל הסרבנות שאנו רואים היום הוא קצה של מערכת מתוכננת ומשומנת היטב, עתירת תקציבים, שנעשית על ידי מיטב משרדי היח"צ והאסטרטגיה, שעובדים בתיאום ובמקשה אחת עם מרבית כלי התקשורת המגויסים לחלוטין לדבר.
גם הפרקליטות נלחמת כאן על כוחה ומפעילה את כל כובד משקלה על מנת לאפשר לאנרכיה לחגוג.
כל זה מובן, אך אני לא מצליח להבין את ההיגיון של הגנרלים המתרצים סרבנות. עילת הסבירות הגיעה אלינו יחד עם השופט אהרון ברק והמהפכה המשפטית שהנחיל בשנות ה-80 וה-90. במהפכה לא דמוקרטית ושקטה זו, שעברה ללא התנגדות, לקח לעצמו בית המשפט סמכויות רבות מבלי שהוסמך לכך. בין היתר עילת הסבירות שעם הזמן פורשה באופן מרחיב יותר ויותר ויחד עם עילות והתערבויות אחרות של בית המשפט, הגענו למצב שהדרג הנבחר מתקשה לקיים מדיניות, למשל בנושא המסתננים.
2+אך אם עילת הסבירות לא הייתה קיימת לפני המהפכה המשפטית, מה היה טוב בלמות בעד ארצנו ב67' ו-73' ולא עכשיו? האם ישראל הייתה דיקטטורית לפני שבאה העילה המשונה הזו לעולם?
ומדוע כשר היה הדבר כשהממשלה הקודמת ניסתה לקדם גם כן רפורמה משפטית, דבר שהיה חלק ממשנתו של גדעון סער (למשל הפרדת תפקידי היועמ"ש)?
נראה שדן חלוץ ואהוד ברק מצאו להם מליציות שבדרך כוחנית ומאיימת רוצים לקבוע לדרג הנבחר מה ואיך לעשות. ואל תטעו – אם יצליחו לעצור את הרפורמה יגיעו דרישות נוספות. ובלי לשים לב, הם שינהלו את המדינה. ומי שמם?
לכן אין זה משנה אם הרפורמה נכונה וצודקת או לא. המאבק הוא לא על זה והוא אכן על הדמוקרטיה. האם קבוצה של 1,000 איש יכולה באמצעות איומים לנהל את המדינה או הממשלה הנבחרת? יש כאן הפיכה צבאית מגובה על ידי גנרלים בדימוס, המערכת המשפטית ומרבית כלי התקשורת. רק תחשבו מה יקרה אם הם יצליחו. מאותו הרגע, כל ממשלה, מימן או משמאל, לא תוכל לקיים יותר מדיניות. הבחירות לא נחשבות, רק מי ששולט במוקדי הכוח.
מרגע שהסרבנות הפכה לכלי, הרפורמה חייבת לעבור. אם הייתה לי ביקורת עליה, הרי שהיא זזה הצידה, כי כל עצירה וכניעה לסרבנים תפרק את הצבא והמדינה ולא תאפשר לאף אחד – גם לצד השני, למשול.
