צבי קרא את כל היצירות הקלאסיות שלום עליכם, י.ל פרץ. עם הזמן קרא גם ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני.קרא חסמבה כשזה היה ממש בזמן אמת. כילד וכנער היה קורא בספריה העירונית ביפו ומסיים לקרוא מהר …הספרנית הייתה אומרת שהיא לא מספיקה להביא עוד ספרים ולעמוד בקצב הקריאה שלו.כיום צבי קורא ספרי עיון, פילוסופיה של המדע ואוהב ספרים שקשורים לתנ"ך, בהיבט ההיסטורי.
צבי מספר: "הקריאה לוקחת אותי לעולמות אחרים. כשהגעתי לאחוזת צהלה, מקום שאני קורא לו בית יתומים כי כולנו למעשה יתומים מהורים.. חיפשתי לא להיות לבד, ולא להרגיש בודד וקריאת ספרים תמיד היוותה עבורי בריחה טובה".
לצבי שישה נכדים- ארבעה מהם מתגוררים בארץ. צבי כתב מספר סיפורים קצרים, הנה אחד מהם:
2+תה עם נענע /מאת צבי דרוקר
מחלקה פנימית א' רחשה בקולות הרגילים של בוקר חדש. בעצם בקושי בוקר, השחר רק עזב והבוקר טרם הגיע ממש.
"אף פעם לא הבנתי מדוע הם מתחילים כל כך מוקדם בבוקר?", חשב ד' ונאנח קלות תוך שהוא מנסה לזוז מעט במיטה במאבקו האבוד עם מכשירי הניטור המחוברים לחזהו.
"אולי אם אעצום עיניים יחשבו שאני ישן ויניחו לי לעוד מספר דקות" מלמל לעצמו. אך ידע כי זו תקוות שוא. האחות ע' שאת קולה כבר שמע, לא תיפול בפח לתעלול ילדותי כזה, וחוץ מזה, זה לא משנה לה בכלל אם החולה ישן…
אבל משהו שונה ומוזר גרם לו לפקוח את עיניו בשנית. ריח לא מוכר וצלילים מוזרים. הוא הביט סביבו בפליאה:
"איך הגעתי לכאן?". מיטתו עמדה בפאתי שדה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, הטל עדיין הבהיק על ראשי הפרחים והעלים. חבורת נערים ונערות הקיפו בחור בוגר מהם והקשיבו בענין לדבריו, כשהוא מחזיק בידו צמח ירוק מרובה עלעלים.
"רגע, מה זה? אני מכיר אותם. לא יכול להיות. זה א' וזה י' וזו ח' וזה..וזה..אלו החברה מהשכבה בצופים…אז היכן אני?"
"אתה בחדר 4 בפנימית א' וכנראה האחות טעתה בתרופות שקבלת בלילה…"
"לא נכון. אני בדקתי אתה פעמיים לפני שבלעתי" ורק לאחר האישור הנעלב משהו שלה הסכמתי לקבל אותם.
"זהו, כרגיל, אני עומד קרוב למדריך. כל כך הרבה שער היה לי אז? והכיסים? למה תמיד הכיסים הציצו מבעד למכנסי החאקי הקצרים והמקופלים?"
"…אז מישהו יודע מה הצמח הזה, ומה עושים איתו". הגיע עלי קול המדריך.
שקט היה סביב, אף אחד לא ידע.
2+"אנחנו מוסיפים אותו לתה" ענה קול אחד ממש לידו. הוא פנה ולידו עמדה צ'.
שקטה כרגיל, היא הפנתה אליו מבט. שנים הם מכירים, ואף פעם לא הביט בעיניה.
"היתכן כי חום יכול להיות יפה כל כך? מדוע חשבתי תמיד כי רק עינים כחולות הן יפות?"
"כי אף פעם לא שמת לב לעיניי.." ענה לו מבטה. ריח של מנטה עלה באפו עת צ' מוללה בידה צרור עלים ירוקים והושיטה לו להריח. הוא קרב אפו לכף ידה
וריח חדש ומופלא עלה בנחיריו. היא קרבה ידה עוד ושפתיו נגעו בקצות אצבעותיה.
"זה נענע, וזה טעים מאד בתה. אתה חייב לנסות פעם". אמרה, לחשה. והוא, נער בתיכון, ידע בוודאות כי לא משנה אילו ריחות עוד יגיעו לאפו, את הריח הזה הוא לא ישכח.
בערב, כאשר שב לביתו, ולאחר שאימו הקפידה לוודא שחלץ נעליו בכניסה, התקלח, ואכל, ישב בחדרו, עיניו עצומות וריחה של צ' ממלא את החדר.
"אולי תשתה כוס תה" שמע לפתע את קולה של אימו מפתח החדר.
"אולי תניחי…בעצם כן, דווקא מתחשק לי". תשובתו, ואולי הקול השונה כל כך, הפתיעו את האם והיא לא יספה. דקות ספורות לאחר מכן, הגיעה וספל תה מהביל בידה. שוב הביטה בו בפליאה ובמבט משועשע קמעה הניחה הספל ועזבה את החדר ללא מילה.
כאשר היה בטוח שהיא התרחקה, הוציא מהמגירה גבעול ירוק שכבר החל מאבד את צבעו הרענן, הכניסו לכוס, המתין מעט ולגם בזהירות. הטעם השונה כל כך מהתה שאימו מכינה מילא את פיו, ומראות היום וחום עיניה של צ' שבו ומילאו אותו.
2+"צ', צ'" הוא מלמל לעצמו וידע כי הלילה הוא כבר לא יעצום עין.
"מחר אני מציע לה חברות…" הייתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשו טרם נרדם.
נורות האזהרה הבהבו בפראות בעמדת האחיות.
"חדר 4" קראה ע' בהתרגשות לאחות השניה. "הזעיקי מיד את הרופאים. זה מצב חרום" הוסיפה בעודה ממהרת לחדר.
תוך דקה שתיים, היו סביב ד' רופאים ואחיות, מפעילים נוהל חרום כנדרש במצבו. בעיניים עצומות למחצה הביט באחות ע' ושפתיו מלמלו לעברה.
הרופא שגחן מעליו שאל: " מה, מה אמרת? אולי מישהו כאן הבין מה הוא אומר?"
"אני חושבת שהוא אמר – 'תה עם נענע'…" ענתה ע' בקול שקט מאד, ושלא כהרגלה היה רטט בקולה.
"מה זה נענע?" שאל הרופא, ומבטאו הסגיר כי על גדות הוולגה שותים תה אחר.
"בעצם אני לא בטוחה…" לחשה ע'. מבטה אל המוניטור שמעל ראשו. הקו העולה ויורד האמור לציין את פעילות הלב, חתך את המסך מצד אל צד, והעיד כאלף עדים, כי את התשובה היא כבר לא תדע אף פעם.
