עד לא מזמן נחשבו הקיבוצים לספינת הדגל של החברה הישראלית: אליטה שמייצרת איכות אנושית – קצינים, לוחמים, מנהיגים אידאולוגים, אנשי מעשה וערכים.
ספינת הדגל הזו הייתה חילונית למהדרין, והחילוניות הייתה מופגנת. אפשר לראות זאת על פי הדרך שבה חגגו את החגים: מההגדה של פסח, חיבור בעל היסטוריה מפוארת ושורשים עמוקים, הוצאו כל מרכיביו הדתיים, ובחדר האוכל הוגשו בליל הסדר פיתות ולחמניות.
חג הפורים הופשט מקריאת המגילה ומהמתנות לאביונים והועבר אחר כבוד מי"ד אדר ליום שישי בערב (ליל שבת) הסמוך לו כדי שיהיה אפשר לחגוג עד אור הבוקר עד דלא ידע בחדר האוכל ולא לקום לעבודה ביום המחרת, וביום כיפור רבים היו עושים על האש, וגם הארוחות בחדר האוכל נמשכו כסדרן.
3+רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן
היהדות והדתיים היו בקיבוץ מקור ללעג ולבוז, והבורות חגגה: הילדים שגדלו בקיבוץ לא למדו מהו קידוש, מהי הבדלה, מהו סידור. רובם מעולם לא ראו בית כנסת מבפנים וחונכו כי מדובר בדת מיושנת השייכת לאנשים לובשי בגדים שחורים ועטורי זקנים מפחידים.
ואולם בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מרתקת של חזרה הדרגתית אל זרועות היהדות. בקיבוצים רבים נבנים בתי כנסת, והם פעילים בשבתות ובחגים. נערי הקיבוצים עורכים טקסי בר מצווה ועולים לתורה, וכן נערכים ברוב עם טקסי ברית, פדיון הבן, מסיבות פורים ומסיבות חנוכה. בחלק מהקיבוצים מותקן עירוב, וחדרי האוכל הופכים לכשרים ואינם פתוחים בשבת.
נוסף על כך רואים בני קיבוצים שחוזרים בתשובה וממשיכים לחיות בקיבוץ ולשמור על אורח חיים דתי, לעיתים אף חרדי, בתוך קהילת הקיבוץ. מקצתם מחנכים ילדים למסורת ישראל סבא תוך כדי מגורים בקיבוץ, ואף מפעילים את בתי הכנסת, עורכים חגים יהודיים לחברי הקיבוץ ומלמדים שיעורי תורה. בקיבוצים רבים מתגוררות משפחות של בעלי תשובה.
איך קרה השינוי הזה? איך התנועה הקיבוצית האידאולוגית הנוקשה והאנטי-דתית מצליחה להכיל את מה שעד לא מזמן ראתה בו אם כל חטאת: הדת היהודית?
כדי להבין את השינוי ביחס הקיבוצים ליהדות ולחוזרים בתשובה שבתוכם אני משוחחת עם ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן
ניר מספר כי בעבר אם מישהו בקיבוץ לא הצביע 'נכון' בבחירות, היו מעיפים אותו מהקיבוץ, ואני נזכרת שכאשר היה אבי, איש ימין מובהק, מגיע להתיישב בשולחן בחדר האוכל, חברים מסוימים היו קמים בהפגנתיות ועוברים לשולחן אחר. "לאט-לאט הקיבוצים התמתנו", טוען ניר.
3+"חלק מאנשי הדור הוותיק, מקימי הקיבוץ שחזרו בשאלה בצעירותם, חזרו לקיים מצוות לקראת סוף ימיהם. בנים ונכדים של גדולי הקיבוצניקים חזרו בתשובה, וכשהם באים לשבת לביקור הם צריכים בית כנסת, עירוב וכו'. בקיבוצים התחילו להבין את זה".
אתה מתאר סובלנות והכלה, אבל בהרבה קיבוצים היו וישנם מאבקים סביב בניית בתי כנסת, הצבת עירוב סביב היישוב, קביעת מזוזות ועוד.
"בחלק מהקיבוצים זה לא פשוט גם היום", הוא מודה. "ליוויתי כמה מאבקים מאוד קשים בחלק מהקיבוצים סביב השאלה אם להקים בית כנסת בקיבוץ".
ניר מספר שהשתתף בחנוכת בית הכנסת בקיבוץ מגידו וספג זעם גדול מחלק מחברי הקיבוץ הוותיקים. "אתה לא חייב להסכים עם אנשים שלא חושבים כמוך, אבל אתה לא יכול למנוע מהם להיות מה שהם רוצים ובוחרים להיות. אני רואה בתהליך הזה תהליך של נרמול ולא הפיכה אידאולוגית. אני יכול להעיד שהאנשים מצביעים ברגליים, ובקיבוצים נבנים עוד ועוד בתי כנסת".
ניר טוען שהפחד מהדתה ומהחזרה בתשובה הוא נחלת מי שאין לו ביטחון בדרכו ובערכיו. "קהילות חדשות שנאבקו על הישרדותן חששו מאוד מהשפעות זרות, אבל מדינת ישראל כבר בת 75, והגיע הזמן להיגמל מכל מחלות הילדות הללו, מהחששות ומהחרדות. כשנבחרתי למזכ"ל אמרתי בנאום הפתיחה שלי: טבנקין מת, חזן ויערי מתו, ואני לא יודע יותר טוב מכם מה טוב לכם.
3+תעשו מה שטוב לכם, ואנחנו נעזור לכם. אם אתה בטוח מי אתה, ואתה בטוח שאתה יכול לחנך את ילדיך, למה אתה מפחד ממה שהשכן שלך אומר או עושה?
"כיום הקהילה כפופה לרצון ההורים והמשפחות, ואילו אז פירקו קיבוצים וקרעו משפחות מתוך אידאולוגיה די מטומטמת", הוא נאנח. "אנחנו כבר לא שם, אלה היו מחלות ילדות של חברה מתהווה. נכון שהדור המבוגר, ותיקי הקיבוצים, עוד מחזיקים בתפיסה השטותית הזו, אבל הם מיעוט, והילדים שלהם כבר מזמן לא בסרט הזה".
