המונולוג המלא
בוקר טוב ישראל
אני מבקש בערב יום העצמאות הזה, וביום הזכרון הקדוש הזה להזכיר את ולהיזכר באבא שלי אריה גולדן, זכרו לברכה, אשר נפטר השנה. אני מבקש לספר לכם את סיפורו של הילד שנולד בשנת 1933, ביאסי רומניה, וראה כבר בגיל שש את אביו מוציא את נשימותיו האחרונות לנגד עיניו, לאחר שהוכה מכות רצח ברחוב על ידי קוזאקים רומנים אנטישמים.
ואז, כשהגיעו הגרמנים, הוא היה בן שמונה בלבד, והסתתר יומיים בתוך פח זבל גדול, ביחד עם חברו. ואז נמלט ליערות ביחד עם אמו, כדי להימלט מהגורל שלא שפר על ארבעים אלף יהודי יאסי, העיר בה התחילו הגרמנים ביישום הפתרון הסופי. הוא הסתתר ביערות, באורווה, בדיר ובמרתף של משפחה נוצרית לאורך כל תקופת המלחמה, רק כדי לשוב לביתו החרב ולגלות שזה הולאם על ידי הקומוניסטים.
6+כן, מצרה אל צרה הוא עבר; מהיטלר לסטאלין ומסטאלין לחיות תחת שלטון הפלצות של צ׳אושסקו והסיקוריטטה. הוא היה חילוני ומסוכסך עם אלוקים, אבא שלי, בגלל זוועות השואה, וכאשר היה בן 19, נשא לאישה את אוולין רוזנטל, בת בן-ציון, נצר למשפחת רבנים מהוללת, ונולד להם ילד. הילד נפטר בשנתו, מוות בעריסה, כאשר היה בן שלושה ימים. שמו היה דניאל. ואוולין וארי נותרו חשוכי ילדים.
והוא חלם, ארי גולדן הצעיר, ביחד עם אוולין, לעלות לארץ ישראל. כי ארץ ישראל, כך סיפרו לו הייתה ארצם של היהודים, והמקום היחיד בעולם בו יהודי, גם אם יהודי דאוב לב ומסוכסך עם אלוקים, גם יהודי כזה, יוכל לחיות שם בבטחה, כיהודי. בגלל יהדותו. בגלל שאת היטלר ואת סטאלין לא עניינה אמונתו של ארי גולדן. עניינה רק זהותו. היהודית. והוא הפנים ויישם את השיעור הזה.
6+ובשנת 1970, כשהוא בן 37, ניתנה לו אשרת היציאה המיוחלת מרומניה, והוא עלה ביחד עם אווליניקה שלו לישראל. השתקע בתחילה ביהוד ואז ברמת-גן והתחיל לעבוד כמהנדס מטוסים בתעשייה האווירית.
הוא קיבל את צל״ש הרמטכ״ל ואת צל״ש שר הבטחון על תרומתו במלחמת יום-כיפור להשמשת מטוסי קרב של חיל האוויר, אשר שבו מגיחות מדממות ממצרים, מקרטעים ומחשבים ליפול מן השמים; והוא, ביחד עם צוות של מהנדסים ומכונאים וטכנאים עשו לילות כימים וימים כלילות בהתקנתם בחזרה לקרב. בחזרה להגנה על מדינת היהודים.
6+הוא היה שותף בפיתוח מטוס הערבה ובפיתוח מטוס הקרב העברי הראשון – הכפיר; והיה מעורב בפרוייקט השאפתני של מטוס הלביא, עד שזה נסגר ונסתם עליו הגולל. הוא שירת במילואים עד גיל 45, כאשר בפיו עברית רצוצה ושבורה ובלבו ציונות של פעם, של הימים בהם ישראל הייתה האפשרות היחידה והסיבה היחידה והמדינה היחידה שראוי עבורה להילחם ובגינה לסבול חבלי קליטה קשים – תרבותיים ולשוניים וחברתיים וכלכליים ואחרים.
ואז, בשנת 1977, הוא אימץ מבית היתומים ״בית זינגר״ שבכפר יחזקאל, ביחד עם אוולין, אהבת חייו, שני ילדים ישראלים יתומים, האחד בן שבע – רן; והשני בן שש – שי; שאימם נטשה אותם ממש לאחר שנולדו. הוא אימץ אותם והפך אותם ביחד עם אוולין לילדיו. והם הפכו להיות אימא ואבא שלי. ואני הפכתי להיות שי גולדן. הבן של ארי ואוולין גולדן, זכרם לברכה.
6+הוא הצביע מחצית מחייו כאן בישראל למפלגת העבודה. העריץ את בן-גוריון ואת משה דיין, ואז בחצי השני לשהותו כאן הפך את דעתו הפוליטית והתחיל מצביע ליכוד, ואהב והעריך את נתניהו. הוא לא היה מיוחס, או פריבילגי.
למעשה, אני מסופק אם הכיר את המילה. הוא לא הרגיש מיוחד יותר מאף אחד, לא משמעותי יותר, ולא זכאי יותר לשום דבר. מעולם לא חש זכות, קל וחומר זכות יתר, בשל השכלתו, בשל הצל״שים בהם עוטר, בשל מוצאו, או בשל מעמדו הרם בתעשייה האווירית.
למעשה, עד ליומו האחרון הרגיש כאן קצת אורח, קצת מי שמצוי תמיד במבחן של התקבלות והכרה אצל הצברים ואצל הישראליים שהרגישו תמיד יותר ממנו בביתם, מאשר הוא הרגיש בבית שבנה, בבית שנלחם להגן עליו, ובבית שהפך למשפחה כנגד כל הסיכויים.
לבית הכנסת לא הלך, אבל תמיד כיבד את סבא מצד אימא, שהייתה לו זיקה ליהדות, ואת אימא שהיה לה דיאלוג צפוף עם הבורא. הוא היה חילוני, אבל הוא כיבד את מכבדי ואת שומרי המסורת. הוא היה ציוני כמו של פעם – כמו שפעם כולנו ידענו כאן להיות אחים למקום הזה ושותפים לו, גם אם לא דומים בשום דבר להוציא הגורל האחד שכינס את כולנו כאן. הוא לא היה טיפוס פוליטי מאד.
יחסיו עם הדמוקרטיה היו תמיד של התפעלות ופליאה לצד חשדנות. אחרי הכל, את מרבית חייו חי תחת שלטון מלוכני ואז קומוניסטי. משטרים דיקטטורים באמת. הוא כיבד והעריך סמכות ומסגרות ומוסדות – והתייצב תמיד לכל קריאה של המדינה לדגל.
שילם את מיסיו ומעולם לא חלם להעלים אפילו לא אגורה אחת לכיסו. כיבד את החוק, ולמעשה, אפילו דו״ח אחד, של עבירת תנועה, לא קיבל בימיו. הוא היה ישר יותר מסרגל וקפדן, אפילו נוקשה, בצייתנותו למנהג ולנורמה ולכלל.
6+הוא חינך את שני בניו לאהוב את ישראל, ולזכור תמיד שאין בלתה ואין זולתה, ושכל האפשרויות האחרות על הגלובוס תמיד יהיו גרועות יותר, בגלל שזכר את לקח השואה ואת לקח האנטישמיות ממנה סבל כל חייו.
בשנותיו האחרונות היה מודאג מאד לעתיד המדינה וביקש ממני ומאחי לעשות ככל יכולתנו לשמור עליה בכוחותינו הצנועים, ולזכור לנצח נצחים שאין בלתה של ישראל, ושלעולם לא נחשוב לרגע לבחור בגלות, נוחה ככל שהיא עשויה לקרוץ, על פני המקום הזה.
הוא נפטר מעט אחרי יום העצמאות שעבר, אותו ציין כבר כאשר הוא צלול פחות ואיתן פחות, אבל חי אדוני שראיתי בעיניו ניצוץ, כאשר תלה מי שתלה דגל ישראל ליד מיטתו במוסד הסיעודי בו עשה את ימיו האחרונים.
6+את אבא שלי עליו השלום, היפה והחכם והיקר ונשגב הלב, אני מבקש להעלות על נס ערב יום העצמאות הזה. את האיש הזה שלא הבין את הביטוי ״מגש הכסף״, בשל העברית הקלושה שבפיו, אבל היה המגש עליו הונחה לי ציונותי ואהבתי ומסירותי למדינה הזאת.
את ניצול השואה וניצול הקומוניזם, את גיבור ישראל האלמוני ונעדר התהילה, אני מבקש להעלות על נס ביום הזה, כי הוא, ודומיו, דור שלם, צנוע, עניו, שתקן ומושתק, הם הרגבים ממנה עשויה אדמת הארץ הקדושה הזאת שלנו; הם סולם הדורות המצטבר והמתווסף מדור לדור, עליו מטפסים ישראלים ויהודים אל עבר העתיד היחיד האפשרי ליהודים ולישראלים – העתיד שהוא מדינת ישראל.
אז בשם העבר של אבי. בשם המורשת האילמת שלו. בשם בנו שגדל וניצל גם הוא מן האש של הגורל, אני מגדל את שני ילדיי, אייל ונועה, לזכור את מורשתו ואת שיעורו העיקרי של סבא שלהם: אין לנו ארץ אחרת. ולא תהיה לנו לעולם אחרת על פניה. ובשם כך, אני נשבע להמשיך ולחיות כאן ולהיות כאן, בשם נצח ישראל. בשם שרשרת הדורות, אני נשבע: תחי מדינת ישראל.
בוקר טוב ישראל.
צפו במונולוג המרגש של שי גולדן לזכרו של אביו אריה גולדן ז"ל
