עמוק בבור הביטחון בקריה בתל אביב מתכנס הקבינט. הידיעות החמות הן שעל ראשו של טיל שיהאב-3 מותקן ראש נפץ גרעיני. הדיון בקבינט עוסק במה שמכונה 'מכה שנייה'. טילי חץ-4 דרוכים. המרחק הוא כ-1,700 ק"מ.
היועמ"שית מתנגדת למתווה תקיפת המנע. לדעתה, הקובעת כמובן, יש לחכות עד שתצולם פטריית הגרעין. זהו איננו תרחיש ספרותי בלבד. אם תגיע ישראל חלילה לדיון שכזה, ייכשלו ההרתעה הגרעינית ומדיניות העמימות המפורסמת. אין מצב של מכה שנייה.
נבואת הזעם של פרס
בכ' בתמוז תשמ"א (30 בספטמבר 1980), שבוע ימים לאחר תחילתה של מלחמת איראן-עיראק ("מלחמת שמונה השנים"), הפציצו שני מטוסי פנטום איראניים את הכור הגרעיני תמוז שבעיראק. הכור ניזוק קלות. לפי מקורות זרים, אנשי המוסד ניסו לחבל בכור העיראקי, אך ניסיונם לא צלח. אז החליט ראש הממשלה מנחם בגין שפצצה גרעינית בידי עיראק לא תהיה.
בפני בגין עמדו מתנגדים רבים: שר הביטחון עזר ויצמן, סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש המוסד, ראש אמ"ן, יו"ר הוועדה לאנרגיה גרעינית ויו"ר האופוזיציה שמעון פרס. פרס שלח אז מכתב לבגין: "אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר… אני מצרף את קולי – ואין זה קולי בלבד – לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים".
פרס חשב כי הדרך למנוע פיתוח גרעיני בעיראק היא באמצעות לחץ דיפלומטי, אף שזה שנים התנהלו ניסיונות תיווך דיפלומטיים של ארצות הברית, שכולם כשלו. המילים הזכורות ממכתב זה הן נבואת הזעם: "נהיה כערער בערבה".
4+מי שמחפש ימצא הקבלות למכביר לימים אלו. גם היום איראן מתקרבת לשלב שיהיה לה נשק גרעיני. המידע העדכני מאת הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית מראה שאיראן העשירה אורניום ל-84%, כמעט ברמה הנחוצה לנשק גרעיני. כמו אז המטרה המוצהרת היא השמדת ישראל. כמו אז המתנגדים באים מהשמאל האזרחי והביטחוני כאחד.
ובכל זאת, כפי שמקובל במדינה דמוקרטית, ראש הממשלה בגין הכריע. שם המבצע שונה מ'גבעת התחמושת' ל'אופרה', ואכן היה אופרה אחרת. בהתחמקות מהמכ"ם ובהתגברות על מגבלת דלק הגיעו מטוסי הקרב עד המטרה והשמידו אותה.
מלכת העולם המוסלמי
אחד מכוכבי 'האינטליגנציה הביטחונית' המתנגדת לתקיפה באיראן הוא יובל דיסקין, לשעבר ראש השב"כ. כך אמר לפני כעשור: "אני מודאג מפני שאינני זה שצריך לקבל את ההחלטה. מישהו אחר צריך לקבל אותה… ואין לי ביטחון מלא בו".
הנה המונופול המפורסם של השמאל על כל דבר. להזכירכם, זו אותה 'אינטליגנציה ביטחונית' שאחראית לשורת כישלונות מחפירה בחמישים השנים האחרונות, החל ממלחמת יום הכיפורים ועד עצם היום הזה, ובעיקר בהנחת המחבלים הרוצחים באותו מישור עם הקורבנות – הסכם אוסלו.
4+מדוע אסור לישראל לאפשר לאיראן להחזיק בנשק גרעיני? ביום שתתרחש נקודת אל-חזור אמיתית, שבה הפצצה תהיה כמעט מוכנה להרכבה על ראשו של טיל שיהאב-3, יתחיל מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. והוא לא ייעצר שם: פניה של איראן כבר עמוק בדרום אמריקה.
בנות הברית המערביות במפרץ הפרסי ייכנעו לאיראן. התוצאות הכלכליות תהיינה הרסניות לארצות הברית ולעולם החופשי. איראן תהיה ראש החץ הערבי ותומלך למלכת העולם המוסלמי הדוהר על גרעין אל המערב.
איראן לא תמהר להשתמש בפצצה נגד ישראל. די לגרום לקמילת ישראל חלילה על ידי נפנוף בפצצה בלי לירות אותה. יהודי הארץ יחיו בחרדה מתמדת. מי שתינתן להם ההזדמנות יעזבו את הארץ. הנשארים יתמודדו עם גוויעת הכלכלה הישראלית. משקיעים ימשכו את כספם ואת מרצם, ותהיה האטה נרחבת בכל הזירות. התלות הביטחונית בארצות הברית תגבר עד למצב שהתנעת טנק תצריך את אישור הממשל.
שצה"ל יקום
כשבועיים לאחר פרוץ מלחמת המפרץ, בסוף שנת תש"ן (1990), כתב מבקר הספרות פרופ' דן מירון: "אם יש צה"ל, שיקום". זוהי אמירה ממעמקיה של התבונה היהודית הדורשת את מה שמרדכי אומר לאסתר המלכה: "אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
אם יכלו כל הקיצין, תהיה מדינת ישראל חייבת לתקוף באיראן. לצה"ל יש שלושה מתארי פעולה צבאית: תקיפה אווירית של כלי טיס מצוידים בפצצות חכמות; תקיפה בטילי קרקע-קרקע מחומשים בראשי קרב קונוונציונליים וגרעיניים, אשר לפי כל המידע הגלוי קיימים בידי ישראל; תקיפה דרך הים. אם יורשה לי, אפשר להוסיף מתאר רביעי: שילוב של השלושה. האקדח היהודי טעון מאוד.
האייל בקרניו
כאן יש לנסות ולבחון את סיכויי ההצלחה של התקיפה. הבסיס להשוואה הוא תקיפת הכור בעיראק: אז הייתה מטרה אחת בולטת מעל הקרקע; כיום יש לפחות שלוש מטרות עמוק באדמה. אז היה הטווח 1,100 ק"מ; היום המרחק כפול. אז טסו עד טיפת הדלק האחרונה; היום חובה לתדלק באוויר. אז היו פצצות ברזל; היום יש פצצות מונחות ואפילו חודרות מטרים אחדים של שכבות בטון. אז מערך הנ"מ העיראקי נרדם והופתע.
4+היום טילי קרקע-אוויר מדגם אס-300 נגד מטוסים ונגד טילים יוצרים חגורת הגנה כמעט בלתי עבירה. אז השתתפו במבצע שישה עשר מטוסי קרב ועשרות מטוסי חילוץ, תדלוק, תקשורת והתראה; היום יידרשו לפחות מאה מטוסי קרב, וכמספר הזה מטוסי ליווי, חילוץ, תדלוק, תקשורת ולוחמה אלקטרונית. אז שבו כולם בשלום; היום בהערכה סבירה יש להביא בחשבון פגיעה במספר דו-ספרתי של מטוסים וטייסים.
תגובה איראנית עשויה להיות בדמות מאה טילי קרקע-קרקע ונזק אפשרי בדומה למלחמת המפרץ הראשונה. טילי החץ יכולים להפיל חלק ניכר מהם. נזכיר כאן שאזרחי בריטניה עמדו בגבורה במאות רבות של טילים גרמניים. לצה"ל יש יכולת לכתוש בתוך שעות אחדות את כל מתקני התשתית והסיוע גם בלבנון וגם בסוריה.
4+ואפילו אם נלך על התרחישים הפסימיים, אפשר להעמיד תרחיש קשה מול תרחיש נורא: מהעבר האחד, במקרה הקיצוני ביותר, מחיר של כמה מאות אזרחים וחיילים, עשרים מטוסי קרב על טייסיהם ונזק מלחמתי של כמה שבועות. מהעבר השני פוטנציאל הרג של עשרים וחמישה אלף יהודים ועוד כמספר הזה פצועי חום וקרינה. לפעמים יש להחליט בין כאב נסבל לסיוט מתמשך.
אחרי שנים רבות של עמימות הכוח הישראלי מותר לשחרר את האייל על קרניו ולהוציא את ישראל מסבך הרפיסות והפחד. מבחני ההיסטוריה מלמדים שבטווח הארוך ישראל מנצחת.
