סיפורה של מגילת אסתר הוא אחד הסיפורים המוכרים ביותר בתנ"ך. את הגיבורים אנחנו מכירים לכאורה, וגם חלק מהתככים והפוליטיקה בארמון, אבל את ההיסטוריה של התקופה כנראה קצת פחות, וההיסטוריה הזאת חשובה כדי שנבין מה באמת התרחש בשושן הבירה ואולי גם נלמד את המסר שהמגילה רוצה ללמד אותנו.
לכן הפעם במסע שלנו במכונת הזמן היהודית נחזור לאימפריה הפרסית למצוא את הסיפור ההיסטורי שמאחורי האירועים.
מלחמת עולם
מקימה של האימפריה הפרסית היה כורש, שעל הכרזתו המפורסמת דיברנו בגיליון 18 של "עכשיו מגזין". אחריו שלט בנו כנבוזי, ולאחר שכנבוזי נהרג תפס את השלטון דרייווש, שהיה מפקד בצבא, ובימיו נבנה בארץ ישראל בית המקדש השני.
1+לבנו של דרייווש קראו חשיארש. לפי התיארוך המקובל הוא מלך בשנים 486–465 לפסה"נ. ההיסטוריונים מתלבטים אם מדובר באחשוורוש שאנו מכירים מהמגילה.
ידוע לנו שבעברית הוסיפו את האות אל"ף לראשן של מילים פרסיות שמתחילות ב'חש'. דוגמה לכך היא הכינוי הפרסי לראש מחוז, ח'שת'רא-פא, שהפך בעברית למילה הכי ארוכה בתנ"ך: הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים. בדומה, סביר שהשם חשיארש הפך לאחשרש, ומשם לאחשוורוש. לאשתו של חשיארש קראו אמסתרי או אמשתרי, שזה קרוב לוושתי.
רוצים לקרוא את המדור המלא של נעם אשכולי ותכנים נוספים? לחצו כאן
מצאו בפרס כתובות שבהן הוא מכונה "מלך פרס ומדי המולך עד ארצות שיושבים בהן עמים רבים, מלך כל העולם", הדומה לתיאורו במגילה: "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א). בעקבות זאת יש היסטוריונים המזהים אותו כאחשוורוש מהמגילה.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר רבות על חשיארש ומכנה אותו ביוונית קסרקסס (Ξέρξης). לדבריו, בתחילת שלטונו התרכז חשיארש במלחמות, דיכא מרידות במצרים ובבל ונלחם בדת הבבלית.
בשנה השלישית למלכותו החליט חשיארש לצאת להילחם ביוון כדי לנקום את הפסדו של אביו דרייווש בקרב מרתון המפורסם.
חשיארש תכנן את המלחמה ביוונים זמן ארוך ואסף צבא שהיה כנראה הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז. הרודוטוס מספר שהיו לו חמישה מיליון לוחמים ו-200,000 כלי שיט. אפילו אם הרודוטוס הגזים והכפיל את גודל הצבא פי עשרה משהיה במציאות, זה היה צבא עצום.
עם חשיארש היו בקואליציה לוחמים מארבעים ושישה לאומים שנלחמו נגד קואליציה של הערים היווניות, הליגה ההלנית. מלחמת עולם של ממש. בקרב הלוחמים הפרסיים היו גם שכירי חרב יהודים.
בקרב המפורסם בתרמופילאי ניצחו הפרסים את היוונים, אך בקרב הבא בסלמיס ובקרבות אחרים נגד היוונים הובס חשיארש. בשנה השישית, לאחר שספג מספר אבדות מחריד, חזר חשיארש מושפל לעיר בירתו שושן. הוא כבר לא יצא עוד לקרבות, והמקורות היווניים מתארים שהתמסר לחיי הוללות.
סאטירה תנ"כית
האווירה של מגילת אסתר מעידה על חיי ההוללות של אחשוורוש. המלחמה שזעזעה את העולם אינה מוזכרת במגילה, אולם המשתאות רווי המשקאות והמאכלים מתוארים בקפידה.
1+מחבר המגילה העדיף להתעסק בתפאורה, בבגדים ובאוכל כדי להביע את ביקורתו החריפה, סאטירה עוקצנית אם תרצו, נגד התרבות הפרסית. חשריאש קרא לעצמו מלך העולם ורצה לכבוש את כולו, ובתגובה המגילה מציגה אותו באור מגוחך ומביך, רומזת מי הוא מלך העולם האמיתי.
המגילה פותחת באירועים שמתרחשים בשנה השלישית למלכותו של אחשוורוש, השנה שבה לפי ההיסטוריונים אמורות להיות ההכנות למלחמה הגדולה.
כך מתוארת השנה הזו במגילה: "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת… יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (אסתר א, ג–ד).
רוצים לקרוא את המדור המלא של נעם אשכולי ותכנים נוספים? לחצו כאן
מאה ושמונים הימים הללו לא היו סתם ימי הוללות. הם היו חצי שנה של הכנות למלחמה, ומשום כך המוזמנים הם 'חיל פרס ומדי'. ביום הם מתכוננים למלחמה הגדולה נגד היוונים, ובערב הם אוכלים, שותים ומתהוללים. המגילה מספרת על המשתאות ולא על ההכנות למלחמה כדי להגחיך את מלכותו של אחשוורוש. לכן היא מתרכזת בכוונה במדור הרכילות ולא במדור המדיני-ביטחוני.
מאה ועשרים שנה בגלות
ההתאמה בין אחשוורוש לחשיארש מובילה לעוד מסקנה מצערת: בתקופת התרחשות אירועי המגילה כבר נבנה בית המקדש השני בירושלים והיהודים הורשו לעלות לארץ. כלומר, יהודי שושן היו יהודים שבחרו להישאר מרצון בגלות. הנביא יחזקאל כבר הוכיח את היהודים על כך עשרות שנים קודם לכן: "אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ, לב).
אם נלך בכיוון הזה, הרי שהמגילה מפגישה אותנו עם מה שקורה ליהודים אחרי כמאה ועשרים שנים בגלות. יהודי שושן בזמן התרחשות אירועי המגילה היו דור חמישי לגלות. האם נשאר בהם שמץ של זהות יהודית?
הסיפור שחזר ואירע כל כך הרבה פעמים, כולל היטמעות תרבותית של היהודים בגולה וגזרות אנטישמיות קשות. לא תמיד זה נגמר בנס, אך בפורים היה נס ונהפוך הוא, ולכן חוגגים.
וכדי שלא נצטרך המן שיזכיר לנו את הזהות היהודית שלנו, נחגוג "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (שם ט, כב), נחזור לקהילה ולערבות ההדדית שיזכירו לנו מי אנחנו.
רוצים לקרוא את המדור המלא של נעם אשכולי ותכנים נוספים? לחצו כאן
