לאחר שנה וחצי של ממשלה הנשענת על תמיכת שונאי ישראל, זכינו למהפך, ממשלה יציבה של אנשים המסורים לתחיית ישראל בארצו. ממשלה שחרטה על דגלה להוביל תיקון רחב של מצב האומה ובראש ובראשונה של מצב חוסר המשילות של הרשות המחוקקת בגלל התערבות בוטה של הרשות השופטת.
והנה קם קול בעם, מתנפל על כוונות התיקון וקורא למרד, בהובלת קבוצת מיעוט השולטת בתקשורת ובחלקים גדולים מהפקידות, הם מנסים לעצור את התהליך באיומים חריפים. ובטענות שונות ומנופחות.
אולי באמת הדרך של הממשלה אינה נכונה? אולי צריך לחכות להסכמה רחבה? אולי עוד לא הגיע הזמן לתיקון? למה בחיפזון? חז"ל קבעו את ט"ו בשבט, כראש השנה לאילן. המשמעות של היום מתבטאת בשמחה, במנהג סדר ט"ו בשבט ואכילת פירות.
1+המנהג הזה, נדחק לשולי ההלכה. אין לו מקום משל עצמו אלא הוא מופיע בדרך אגב בהלכות נפילת אפיים. לא אומרים תחנון בט"ו בשבט כי זה יום שמחה, והמגן אברהם מוסיף שנהגו האשכנזים לאכול פירות. אבל למה שמחים ביום הזה?
בט"ו בשבט, העצים עדיין לא נושאים פירות, אנחנו עדיין בחורף הקר, בלילות הארוכים, האביב עוד לא בא, העצים שוממים. אבל מי שיש לו עיניים חדות שם לב שבתוך החורף כבר מתחילים סימנים ראשוניים לצמיחה, מתחיל לעלות שרף באילנות, הלילות מתחילים להתקצר.
אמנם רובנו לא חקלאים, התרגלנו לחשמל, אנו לא מרגישים את זמני היום והלילה. אבל, התורה מלמדת אותנו "כי האדם עץ השדה". יש מאפיינים דומים בעץ ובאדם. גם לאדם הפרטי, יש תקופות קשות. יש תקופות שלא רואים פריחה, מרגישים שממון. בחינוך במיוחד, יש זמנים בהם הכל הפוך. כמה שאנו משקיעים בילד, מטפחים אותו, משקים אותו שום דבר לא זז.
1+האדמו"ר מקאליב אומר שלא סתם המנהג של ט"ו בשבט כתוב בהלכות נפילת אפיים. להזכיר ולעודד, שגם כאשר נראה שהכל אבוד, אין צמיחה, מנסה להתקדם והכל נגדך, אל תתייאש. תתבונן ותראה שעוד מעט, האביב יבוא, הפריחה תתחיל. רק תחזיק מעמד עוד קצת.
וכמו באדם הפרטי, כך באומה בכללה. גם כאשר נראה שכולם נגדנו, הפגנות מאה אלף, קצינים משפטנים וכלכלנים מאיימים במרי. לא להיבהל, אלו רוחות אחרונות של החורף, אבל הן יעברו ועוד מעט הטוב יתגלה. עלינו רק להישאר חזקים, לא להיכנע, לא להתפשר ולא להתייאש. התיקון השלם יבוא במהרה!
מני אלתרמן חבר בתנועת 'קוראים לדגל'.
