ימים אחדים לאחר תחילת "מבצע ברברוסה" ביוני 1942, כבשו הנאצים את העיר ביאליסטוק, אחד המרכזים היהודיים הגדולים שבצפון-מזרח פולין. מאות יהודים- גברים, נשים וטף, רוכזו בבית הכנסת הגדול במרכז העיר ונטבחו באכזריות- בשריפה, בפיצוץ רימוני יד וירי צרורות ממכונות ירייה שנועדו למנוע כל אפשרות בריחה. יותר מ-2,000 יהודים קיפחו את חייהם, רק בשל יהדותם, במהלך אותו יום ארור בביאליסטוק.
יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה צוין ברחבי העולם ביום שישי ה-27 בינואר, בתאריך בו שוחרר ב-1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם. במסגרת יום זה מתבקשות המדינות החברות באו"ם לפתח תכניות לימוד בתחום זיכרון השואה, לדחות כל ניסיון להכחשת השואה, לגנות תופעות של שנאת זרים ואלימות על רקע מוצא אתני או אמונה דתית ועוד.
ביום שישי, שעות ספורות לאחר כניסת השבת, טבח מחבל ערבי בן 21 ביהודים- גברים ונשים בגילאים שונים, ששהו בבית כנסת וברחוב הסמוך לו שבשכונת נווה יעקב בירושלים, רק בשל יהדותם. בשבת, ככל הנראה בהשראת המחבל מנווה יעקב, ביצע מחבל בן 13 פיגוע ירי בו פצע שני יהודים בעיר דוד.
האם מדובר בערבים עצבנים ומתוסכלים, חסרי ערכים נעלים, חינוך הומאני או תרבות נאורה מבית אבא? שמא מדובר בדרך חיים המבוססת על שנאת יהודים המטובלת בלאומנות קיצונית, המשותפת להם, לחברה בא גדלו וצמחו פרא, וגם למזימת השמדת היהודים על ידי הנאצים ועוזריהם ימ"ש ובהם המופתי הירושלמי – חאג' אמין אל חוסייני?
תהה הסיבה אשר תהה – מדובר בשנאה תהומית כלפי יהודים שלא תחלוף בדורות הקרובים, אם בכלל. מדינת ישראל לא תחנך או תתחבב על חלק ניכר מהערבים החיים בה או בשכנות לה, אך ביכולתה להרתיעם ביד קשה ובשפה אוניברסאלית המובנת להם היטב, אם רק תרצה ותפעל בנדון.
2+מחשבה הנפוצה בקרב אי אלו ישראלים "נאורים" שנוכל לחנך את שכנינו הערבים בדרכי נועם ומתוקף הבנה של הצורך בחיים רגועים ושלווים בצוותא בהתאם לציפיותינו מחד, או לשנות קודים תרבותיים כך שיתאימו דווקא לשלנו מאידך- גובלת ביהירות או לכל הפחות משלבת תמימות ובורות על סף הטיפשות. על עם ישראל להבין שהערבים לא שינו מאורחותיהם המסורתיים ומיחסם הבסיסי לשפיכות דמים. לא בינם לבין עצמם, כפי שיעיד מספר הרציחות והנפגעים במדינת ישראל בשנה שעברה, ועל אחת כמה וכמה בינם ובין סביבתם ברחבי המזרח התיכון רווי הדמים.
בתרבות בה חיי אדם אינם ערך עליון, מקודש וראשון במעלה, בה מוות כ"שהיד" נתפש כמטרה נשגבת ונעלה- אין בהכרח רתיעה ממערכת משפט ואכיפה מערבית שתתבע גמול וצדק, לכאורה. תרבות בה הגברים מנצלים את כוחם ומעמדם כדי לרצוח בנות בשל חשדות לפגיעה ב"כבוד המשפחה". רצח באמצעותו מטהרים הם את כבודם וזוכים ליוקרה ולהבנה מצד הסביבה, המערבית בחלקה, שעושה מעין הנחה ומוצאת במילה "כבוד" תירוץ להקלה בענישה – אינה חברה שאפשר לדון עמה על חיים בנחת, שלום ואחווה.
חברה בה נקמת הדם הינה ערך עליון גם מקץ 40 שנה, המתירה את דם קרוב משפחתו של הרוצח – אינה חברה עמה ניתן לקיים דין ודברים שיחזיק לאורך שנים. הרי הרעיון העומד בבסיס נקמת הדם הוא שתורם, לצד שנאת יהודים חסרת מעצורים, לרצח יהודים בני כל הגילאים. רצח אכזרי הנעשה בכוונה תחילה כנקמה על חיסול מחבלים חמושים כבג׳נין, שהתכוונו לפגוע באזרחים יהודים תמימים, רק בשל היותם יהודים. זהו 'מעגל נקמת הדם' המתקיים במזרח התיכון מזה מאות שנים, שהתגבר והופנה כלפי היהודים עם ראשית הציונות וחידוש ההתיישבות בארץ ישראל על ידי זן חדש של יהודים- חלוצים ולוחמים.
תופעת נקמת הדם לא תעלם מעל פני השטח, גם אם זה יימסר כולו לידי הערבים על פי דרישתם המלאה. נקמת הדם לא תחדל גם אם בג"ץ יתערב ויפסוק לשנות את חוקי השריעה, לכאורה. כל עוד התרבות הערבית, שמקורה בתרבות המדבר, לא תשתנה- ימשיכו הערבים לקדש את נקמת הדם, מות השהידים ושנאת היהודים. אותם יהודים הנתפשים כבני חסות שיצאו משליטתם לזמן מה, הנקראים בפיהם "בני הקופים והחזירים", שהיחס כלפיהם הוא כאל כופרים ופולשים שדמם מותר.
2+ישנם בקרבנו מנהיגים וארגונים יהודים בעלי תפישת עולם גלותית וכנועה, המוצאים דווקא "ביהודים החדשים" את האשמה ומשום כך קוראים הם למעין פשרה. מילה הנעדרת מהשפה הערבית ועל כן נתפסת ככניעה, הלכה למעשה, באמצעות מו"מ (מתן ומתן) הכולל התרפסות חסרת מעצורים, מסירת שטחים וכיוצא בזאת לערבים. מעשים הנוטעים בלבם תקוות שווא, שהנה קרב ובא היום, בו החברה הישראלית תיקרע מבפנים ועם עוד קצת לחץ- מטרתם תושלם וסבלנותם הידועה תשתלם.
מסקנות והמלצות מתבקשות
על עם ישראל להשלים עם העובדה שנועדנו לחיות על חרבנו בארץ אבותינו. לא מרצון בהכרח, כי אם מכורח המציאות של עם שקם מן האפר, חזר מהגלות ואמר בקול בוטח – לא עוד! כאן לפחות, ולהבדיל מבגולה, יכולים יהודים לאחוז בחרב ולהגן על עצמם בעצמם, כחוק ובגאווה.
משמעות אמירה זו מצריכה, מעבר לדקלומה בטקסים או ללימוד במערכות החינוך האזרחיות ובצבא, את המנהיגות הישראלית לשים את המחלוקות בפרופורציה הנכונה ולאפשר למרקם החיים הייחודי שנבנה בחברה בישראל להתקיים. זאת במקביל להוקעת כל דבר הסתה וקריאות למרי אזרחי ומלחמת אחים, המפוררות אותה מבפנים ונוטעות תקווה בלב האויבים. לדברי בלע אלו אין מקום בחברה חפצת חיים, הנדרשת להיות מאוחדת וחזקה אל מול אתגרים קצת יותר מורכבים מרפורמה זו או אחרת של ממשלה נבחרת.
מנהיגים והוגי דעות מכובדים צריכים להפנים שלא נחנך ונשכנע בטוב, בוודאי לא בדורנו, את מי מאויבנו הערבים שאינו משלים עם זכותנו, חזרתנו ועצם הימצאותנו בארץ ישראל. רצוננו הכן לחיות בשלום, אחווה וביטחון עם הערבים על פני האדמה אינו עושה רושם רב על אויבינו, המעדיפים כי ניגלה מאדמת הארץ המובטחת או נקבר תחתיה. ההטפות והפניות מבוססות מוסר, אמונה ודת לא יגיירו את הערבים או ימנעו שפיכות דמים המצווה על פי הקוראן: "הילחמו באלה, שלהם ניתן הכתב, אשר לא יאמינו באללה ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אללה ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים" (סורה ט, כט); או כפי שהתבטא המופתי מוחמד חוסיין, שנשא דברים בינואר 2012, במהלך כנס חגיגי ברמאללה לציון 47 שנים להקמת ארגון הפת"ח והתבטא בחריפות נגד היהודים, תוך התבססות על פסוקים מהחדית' (הלכה) "צחיח מוסלם": "כדי שתחיית המתים תתממש, על כל המוסלמים לצאת ולרצוח את היהודים ויהרגו את צאצאי הקופים והחזירים האלו. גם אם היהודי יסתתר מאחורי סלע גדול או עץ – הסלע והעץ בעצמם יסגירו את היהודי המסתתר מאחוריהם וימסרו אותם בידינו". דבר מאמירות אלו לא השתנה או התמתן בסביבתנו הקרובה למרות כל שנעשה עד כה. על כן יש לעדכן את התפישה ולחדד את החרב ואת הגישה.
הרתעה קשוחה תצמצם את היקף שפיכות הדמים והפגיעה ביהודים על ידי ערבים, ואולי אף בינם לבין עצמם בבוא היום. גביית מחיר בלתי נסבל מהמחבלים, משפחותיהם וסביבתם התומכת, צריכה להיעשות ביד קשה ולהיראות במהירה, כדי לשמר את ההקשר ולייצר פחד ומורא- בקיצור הרתעה. היקף פגיעה נרחב, מהיר וקשה במחבלים, תומכיהם וברכושם עשוי לייצר אפקט הרתעה משמעותי, שבסבירות גבוהה יעצב תודעה, יחסוך דם ועמו סיכון מיותר בטווח הארוך, אם יעשה במהלך של יממה ולא במהלך 30 יממות, כפי שנעשה עד עתה. ממשלת ישראל נדרשת לייצר אפקט זה באמצעות חקיקה מאפשרת שתמנע סרבול משפטי, עיכוב מבצעי ופלפולים מדיניים ודיפלומטיים מתחסדים ברבות הימים.
בשנות ה-50 של המאה ה-20, בתקופת פעולות הגמול, הבינו הערבים וחיילי הלגיון הירדני ששלטו בשטחי יהודה ושומרון אותם כבשו ב-1948, כי יגבה מהם מחיר קשה בגין פעולות טרור ביהודים היוצאות משטחם. הפגיעה העקבית, הנחושה והקטלנית שהובלה בעיקר על ידי אריק שרון בזמנו עם יחידה 101 והצנחנים בעקבותיהם, היה בה כדי להשפיע ולשכנע את הירדנים כי זה מעניינם לסכל פעילות מחבלים "פדאיונים" היוצאת משטחם, כחלק מהשמירה על האינטרסים החיוניים להם במרחב. כך צריך הדבר להיות כנגד רשות הטרור הפלסטינית, המעודדת ותומכת בטרור במישרין ובעקיפין, תוך פיזור איומים חוזרים ונשנים על הפסקת התאומים הביטחוניים והמרצת גינויים כנגד ישראל באו"ם.
משפחות המחבלים, בין אם מחזיקות תעודות זהות כחולות או צבעוניות, הנמצאות אחראיות לגדלם ולחנכם פרא- צריכות לאבד את כל רכושן ולהימצא מעבר לגבולות המדינה עד שבוע מיום הפיגוע, ללא דרך חזרה. אישי ציבור, מנהיגים ובעלי עסקים שהביעו דברי תמיכה ועידוד במחבלים וברוצחים, צריכים לאבד את מקום פרנסתם ולמצוא עצמם אסורים בגין הסתה לטרור ואלימות, או להיות מגורשים יחד עם משפחת המחבל, כחלק מהבעת הזדהותם הכנה.
מקומות בהם יוצאים חוגגים ערבים לרחובות הערים לחגוג רצח יהודים בירי זיקוקים וחלוקת ממתקים, צריכים להיענש במגוון עיצומים, שלילת תקציבים, חסימת צירים ומעצרים. לכל הפחות נדרש לפזרם באמצעות שימוש באמצעים ושיטות יצירתיות מהיבשה ומהאוויר, שיותירו חותם עמוק בשטח ויקלקלו את שמחתם.
2+בתי דפוס בהם מודפסות כרזות הלל למחבלים – צריכות להוות מטרה מידית לתקיפה ולהשמדה, בטרם יבש הדיו מכרזת השהיד האחרונה. מוסדות בהם יתלו כרזות הלל למחבל – יסגרו לתקופת מה או יהפכו למטרות לתקיפה ולהשמדה באם ידבקו בדרכם הרעה לאחר אזהרה וענישה מרתיעה. אין סיבה שמסגד ממנו נוטפת שנאה תהומית ושיטתית כלפי יהודים, ימשיך לעמוד על תילו בארץ ישראל. קריאות כנגד ישראל ויהודים שמשמיעים מואזינים ודרשנים יכולות להימשך מעברו השני של הגבול הבין לאומי, שם גם מוזמנים הם לחלק ממתקים ולבלות.
מדינת ישראל צריכה לאמץ גישה של אומה חמושה- כזו המחמשת את אזרחיה הנאמנים ושומרי החוק, ופושטת על כל מקום בו מוחזקים כלי נשק רבים בידי תושבים שאינם מורשים. יש לאפשר לכל לוחם משוחרר שסיים שירות מלא ותקין כלוחם, לשאת נשק כאזרח. זאת בסיוע, בעידוד ובמימון המדינה עד חמש שנים מיום שחרורו לכל הפחות, ככל שירצה וישמר כשירות. כל לוחם שימשיך בשירות מילואים פעיל יהיה זכאי להחזיק באקדח ברישיון, באותם תנאים מקלים שייקבעו על ידי המדינה. בנוסף יש לשקול הוספת פרק אימון באקדח, אחת לאימון או לתעסוקה מבצעית של מסגרת צבאית לוחמת, כחלק מובנה בשירות המילואים, כך שמיומנות השימוש באקדח תישמר.
לסיכום
תרבות מקדשת דמים ומהללת רוצחים המתקיימת מאות שנים בקרב ערבים במזרח התיכון, לא תשתנה בהחלטה של רגע, לאור דרישה תמימה של דור דורש שלום עכשיו או הנהגה ישראלית יהירה, מתנשאת ותמימה. ממשלת ישראל נדרשת עתה לפעולה משולבת של חקיקה, אכיפה וענישה מרתיעה חסרת פרופורציות, אולי כחלק מ"הרפורמה", שתגרום למחשבה שנייה בקרב מחבל שמשפחתו נותרה יקרה לליבו.
יש לנקוט בסדרת פעולות שיגרמו לכל פרא אדם ושהיד פוטנציאלי לחשוב 72 פעם (כמניין הבתולות להן מקווה הוא לזכות עם עלייתו לשמיים) על המחיר הבלתי ניסבל שתשלם משפחתו זמן קצר אחר לכתו, בטרם יצא הוא לפגוע ביהודים. שמחה גדולה בטוח לא תהיה שם ואף בקלאווה לא תמתיק את גזירת החורבן והגירוש שהמית המחבל על עצמו ועל משפחתו.
