יום הזיכרון הבינלאומי לשואה היא יוזמה שנקבעה בחסות האו"ם על ידי יהודים טובים עם הרבה רצון טוב, אך עם נאיביות רבה לא פחות. יהודים רבים בעולם מאמינים שאם נעורר את זיכרון השואה בקרב העמים, הדבר ייצור התנגדות לאנטישמיות ויחזק את התמיכה ביהודים שמגינים על עצמם מפני התקפות טרור. יתרה מזאת, הם בטוחים שהדבר יגרום לתמיכה בלתי מסויגת בזכות קיומה של מדינת ישראל בשל היותה מקום מקלט עבור יהודי העולם, ובשל כך חשוב כל כך גם לשמור בכל מחיר על קשרי התלות מול הממשל האמריקאי.
יום השואה הבינלאומי, שממשלות בריטניה וגרמניה החלו בציונו לפני כ-30 שנה, מצוין מדי שנה בתאריך ה-27 בינואר, יום שחרור מחנה המוות אושוויץ. בגרמניה אגב הוא נקרא: "יום הזיכרון לקורבנות הנציונל-סוציאליזם", ובמדינות אירופיות נוספות ניתן למצוא כינויים ניטרליים נוספים. לדוגמה, באיטליה הוא מצוין כ"יום הזכרון", באוסטריה כ"יום הזיכרון נגד אלימות וגזענות לזכר קורבנות הנציונל סוציאליזם", בסלובקיה: "יום השואה ושנאת גזע", ובספרד – "יום לזיכרון השואה ולמניעת פשעים נגד האנושות". מטרת כינויים אלה לבסס נרטיב שבו לא קיימת הבחנה ברורה בין העם הרודף לנרדף, ואין אנטישמיות כנגד יהודים בשל יהדותם.
לפי הסיפור אותו מספרים האירופים הנאורים לעצמם ולעולם, הנאצים לא פגעו רק ביהודים, ובוודאי שלא בשל יהדותם, אלא כפי שאמר נשיא הבונדסטאג נורברט למרט: "אנו זוכרים את חסרי הזכויות, המעונים והנרצחים: יהודי אירופה, בני הסינטי והרומא, עדי ה', מיליונים של סלאבים עקורים, עובדי כפייה, הומוסקסואלים, אסירים פוליטיים, חולים ונכים- כל אלה שהוכרזו כאויבי האידאולוגיה הלאומית-סוציאליסטית ונרדפו על ידה". אליבא דה נורברט, אם כן, בשנאה ואלימות כלפי אוכלוסיות מוחלשות, מדובר בפשע כנגד האנושות כולה ועם ישראל בתוכה.
לצערנו, במקום להתקומם בצורה פומבית כנגד דברי ההבל שיצאו מפיו של למרט, שמבקש להפחית מאחריותה ההיסטורית הבלעדית של ממשלתו בהקמת תעשיית מוות לראשונה בהיסטוריה האנושית, בחר הנציג הדיפלומטי הבכיר ביותר של ממשלת ישראל, שר החוץ לשעבר יאיר לפיד להעניק גושפנקא רשמית לדבריו כשבכנס בין לאומי בנושא האנטישמיות אמר: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט", בהתייחסו תחילה לגטו ממנו ניצל אביו המנוח טומי לפיד.
"האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים, האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי, האנטישמים הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית, האנטישמים הם קנאים מוסלמים שהרגו בעשור האחרון יותר מ-20 מיליון מוסלמים אחרים, האנטישמים הם דאעש, ובוקו חארם" קבע לדברים בדברים שערבו לאוזני מנהיגי אומות העולם.
באופן זה, כמובן, מדינת ישראל הריבונית, בעלת העוצמה הצבאית והכלכלית, שייכת כעת לצד הרודף, התוקפן והאלים כלפי המיעוט הערבי בישראל. הצגה זו מאפשרת לאותן מדינות ובראשן גרמניה, לתמוך באופן רשמי בארגונים "פלסטיניים" אנטישמיים. זאת על אף שהאמירות הנשמעות מצד ערבים בישראל, מעידות על כך שלא מדובר בטרור על רקע קיומה של מדינת ישראל, אלא על רקע אתני יהודי, כגון "אד'בח אל יהוד", "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", ועוד.
על כל פנים, מדובר בביטול הבחנה קרדינלית מבחינה מוסרית. ביטול ההבחנה שבין זהות הרודפים לנרדפים, מבטל את ההבחנה שבין טוב לרע, ובין אמת לשקר, הכל יחסי. החלש הופך להיות הצודק בהכרח, דבר בעייתי ביותר מבחינה יהודית והן מבחינה ערכית. ביטול הרקע עליו נרדף עמנו, כדי לקדם אג'נדות מסויימות, או כדי להשכיח את ההיסטוריה המדממת שלנו – רק מאפשר את קיומו של הרוע ממנו סבלנו. מפני שאין להילחם יותר באנטישמיות, אלא אדרבה: יש לתרגם אותה למונח אחר קל יותר לעיכול – אנטי ציונות, ופרו פלסטיניות. טשטוש ההבחנה שבין טוב לרע, מאפשרת לרוע להתפרץ במלא עוצמתו. היא היא היוצרת את המצע שעליו צמחה השואה.
וכך, הופך להיות יום הזיכרון לשואה ליום שבו זיכרון השואה חסר משמעות. בדיוק כמו אז, יהודים שוב מותקפים בשל יהדותם והעולם שותק. ארגון האו"ם שותק על כל זוועות העולם, אולם כנגד מדינת ישראל הוא לא מסוגל לשתוק. אינני מתרגש מגינויים של האו"ם, ומי שגינויים שכאלו מחלישים אותו, עליו לפנות לפסיכולוג לשם חיזוק הבטחון העצמי. אולם, לרבים מגינויים אלה מתלוות החלטות מעשיות שפוגעות במדינת ישראל, ועל כך אין לשתוק. מי ששתק, וישב בחיבוק ידיים כל זמן המלחמה, ופועל על מנת לנכס לעצמו את השואה, אינו אלא מבזה את קדושי השואה.
הרב חננאל זייני הוא ראש המכון התורני שע"י ישיבת אור וישועה
