הייתי רוצה להגיד שרגע השיא שלי הוא התפילה של הבוקר, אבל האמת היא שמדובר ברגע שאני נשכבת על הספה בליל שבת ופשוט נכנסת בחוסר אחריות לשנת עומק בלי לכוון שעון לשום שעה. אלו רגעי הביניים האלה שגם הגוף שלי וגם הנפש שלי מתקרבים לקראת מצב של מנוחה ברמת ההפקרות.
השבת הראשונה ששמרתי הייתה מזמן, אבל אצל בעלי תשובה השבתות הראשונות הן תמיד לא פשוטות, גם קשות וגם מצחיקות. בשבת הראשונה ששמרתי השארתי את הטלוויזיה דולקת, רק החלפתי תחנות והגברתי והנמכתי את עוצמת השמע. בשבת שלאחר מכן אמרתי לעצמי שגם להעביר תחנות זה חילול שבת, אז רק שיניתי את הווליום. בשבת השלישית הבנתי שגם להגביר ולהנמיך את הווליום זה לא טוב, והשארתי את הטלוויזיה בלי קול על אותו ערוץ. בשבת הרביעית כבר נמאס לי, ואמרתי: בלי קול ועל אותו ערוץ? וכיביתי לגמרי.
רוצים לדעת מה אמרו שאר המפורסמים על השבת שלהם?
זו רק אנקדוטה קטנה. הגמילה מטלפון, מתזוזות מהירות, היא לא פשוטה בכלל. זה מרגיש כמו כלא, ולוקח זמן עד שמבינים שהכלא הזה הוא ההצלה שלי, ושאילולא ה'כלא' הזה, הייתי רצה כמו שפן על בטריות בלי לעצור.
בהתחלה כשהייתי מגיעה לשבת הייתי נבהלת וחושבת: איך אעצור הכול עכשיו?! אבל היום כשמגיעה שבת אני סחוטה וכבר מחכה לה שתציל אותי מעצמי. זה פלא. כל הדברים שאנחנו מורידים בעצמנו בשבת הם הדברים שבעצם הורגים אותנו: תאונות דרכים, קרינה, עישון, בהייה במסכים. כל המחלות של התרבות המודרנית מקבלות פייט בשבת.
שבת היא לא טובה או רעה, היא מה שיש באמת, היא גורמת לנו להתמודד עם המציאות. לא בכל נקודה בחיים קל לשים לב מה המצב שלי בחיים, בלי להסתובב באוטו ולעשות טלפונים, לפתוח קבוצות וואטסאפ או לפרסם בפייסבוק. בתקופות יפות זה מדהים, ובתקופות פחות יפות זה קשה, אבל שבת היא היכולת להוציא את עצמנו מהמרדף.
יש לי חרדה לקראת זה, לקראת הגמילה השבועית הגדולה. הרגע שמניחים בו את השלט, שמים את הסיגריה במאפרה וסוגרים את הטלפון. זה מפחיד. אבל אלו חרדות קטנות, ובסוף יש הרגשה שהגעתי לחוף מבטחים שאין בו כניסה לשטויות שלי. עם כל כמה שלא פשוט לשמור על השבת, והיא מלחמה, אני מאוד אוהבת אותה.
