חוק יסוד השפיטה קובע כי כל שופט שנכנס לתפקיד נדרש להצהיר אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק ולא להפלות לרעה או לטובה אנשים. לכן, לאור לשון החוק, תמוהה מאוד הצהרתה של כבוד השופטת חיות בו היא קבעה שנאמנות בית המשפט היא לציבור כולו, לעקרונות היסוד (שאין להם אזכור בחוק ולמעשה לא כתובים בשום מקום וצצים כמשהו אמורפי בפסיקת העליון) ורק בסיפא של דבריה נזכרה השופטת להזכיר את מחויבותה לחוק.
חיות ללא ספק מכירה את נוסח החוק על בוריו, לכן ניתן להניח שדבריה לא נאמרו בעלמא, הם באו לשלוח מסר לממשלה החדשה בדבר עליונותו של בית המשפט והמוכנות שלו למאבק שמא כוחו יצומצם. הצהרתה מעוררת תהייה האם באמת שופטי העליון דואגים לדמוקרטיה בישראל בבואם להכריע בתיקים שלפניהם, האם באמת זכויותיהם של הג'ינג'ים הם נר לרגליהם בשבתם כבית הדין הגבוה לצדק או שמא לפנינו מערכת שצוברת לעצמה כוח בלתי מרוסן תחת אשליה שהיא כאן כדי להגן על זכויות האדם של הציבור?
2+נתחיל מהסוף, התשובה היא לא או אולי עדיין לא, עם זאת, ישנם מקרים בהם בית המשפט חורג מתפקידו ומנסה להתוות מדיניות ולתפקד כמעין מחוקק על. ניקח שני מקרים לדוגמא, הראשון, הוא מעצרם של קטינים רבים בימי ההתנתקות. שופטי העליון אישרו לעצור עד תום ההליכים בני נוער שמימשו את זכותם החוקתית להפגין נגד החלטת הממשלה לפנות אנשים מביתם, בין העצורים נערה בת 14 בלבד, בהחלט לא פסיקה שתואמת למשטר דמוקרטי אמיתי.
המעצרים הם הפרה בוטה של זכויות אדם הן בדין הישראלי והן בדין הבינ"ל, ובג"צ אישר ללא צל של ספק פגיעה בזכות החוקתית להפגין ובחופש התנועה של אזרחים. המקרה השני, עתירה של ארגוני זכויות אדם נגד חוק הסמכויות להתמודדות עם נגיף הקורונה, טענת העתירה הייתה שהחוק פוגע בהפרדת הרשויות ומתיר לממשלה לפגוע בזכויות האזרח.
בג"צ כמובן דחה את העתירה כמעט במלואה על אף שחוק הסמכויות נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ופגע פגיעה ממשית בזכויות אדם. בג"צ אישר את החקיקה הדרקונית, ומכל החוק פסל רק את הסעיף שאסר קיום הפגנות במרחק העולה על 1000 מטר ממקום מגוריו של המפגין.
2+נזכיר, שימי הקורונה הם גם ימי "הפגנות בלפור" הפגנות שנערכו כנגד בנימין נתניהו שהיה ראש הממשלה דאז. לפי בג"צ חוק הסמכויות יכול להתקיים על כל סעיפיו פרט לפגיעה בזכות להפגין אותה רואה בית המשפט העליון כזכות חוקתית בה אסור לפגוע. במילים אחרות, אותה זכות שנמנעה והובילה לגל מעצרים בימי ההתנתקות, קיבלה הגנה מלאה בימי הקורונה, שתי פסיקות מאותו בית היוצר שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
שופטי בית המשפט העליון, השתמשו יותר מדי שנים בכוחם ככלי פוליטי לקידום מדיניות אותה הם רואים כנכונה, ראייה לכך הפער הלא הגיוני בין הזכות להפגין בעתירות של הימין אל מול הזכות להפגין בעתירות של השמאל, ואפשר לטעון גם בניגוד לחוק יסוד השפיטה. על שופטי העליון להבין, שהם הגיעו למעמד רם מבלי לקבל את מנדט מהריבון, לכן מן הראוי שיזכרו שהם לא קיבלו כנפי מלאך שהתמנו לכס השפיטה, מרביתם החלו את דרכם כעורכי דין.
בית משפט הוא חלק חשוב ועיקרי בדמוקרטיה מתפקדת, עצמאותו חשובה ולכן כדאי ואף צריך להעביר ביקורת כאשר העליון סוטה מתפקידו החשוב במעלה, בייחוד שהוא מציג פסיקה שנוגדת את לשון החוק ופוגעת בשוויון בפני החוק של האזרחים.
2+כאשר שני אלה לא מתקיימים, מותר לרשות אחרת להעביר ביקורת ואף לחוקק חוקים על מנת לוודא שבית המשפט ימשיך למלא את תפקידו נאמנה, העברת ביקורת נגד הרשות השופטת היא לא קריאת תיגר על הדמוקרטיה היא קיומה של דמוקרטיה במלוא תפארתה.
