הבמאית הירדנית דארין ג'יי סלאם עומדת לבצע פיגוע במדינת ישראל. אמנם זה לא יהיה פיגוע של דם ואש, אלא פיגוע שקט באמצעות סרט שאורכו כ-90 דקות שעשרות ואולי מאות מיליונים ברחבי העולם יצפו בו ויתהו: "האם ישראל זכתה בעצמאותה באמצעות טבח של משפחות פלסטיניות?" יהיה זה יום שחור ליחסי החוץ של ישראל ולהסברה הישראלית.
הנכבה, האסון הפלסטיני מזוקקת אצל סלאם לסצנה שבה נערה, תושבת כפר לא ידוע שאביה נעל אותה בחדרה מחשש שתיאנס, צופה מבעד לחלון חדרה כיצד בני משפחתה נטבחים באכזריות קיצונית בידי חיילי צה"ל.
סרטה של סלאם מהווה עלילת דם מהזן הנחות ביותר; היא הרי לא באה לברר עובדות אלא לרכב על האג'נדה זוללת הרייטינג של שנאת יהודים; לידיעת הבימאית סלאם: צה"ל הרג תושבים בכפר הירדני קיביה בשנת 1953 בעת פעולה ובכפר קאסם הישראלי ב- 1956 בעת הטלת עוצר. כמו כן, באירועי מחנות הפליטים סברה ושתילה ב- 1982 בלבנון נטבחו פלסטינים על ידי הפלנגות הנוצריות, אך ישראל מיהרה ליטול עצמה את האחריות למחדל, על אף שקצה ציפורן של חייל ישראל לא נגעה באירועים הקשים.
הקיטורים והזעם התורן, הפעם על נטפליקס, הם רק נספח לסכסוך הישראלי-ערבי, כשתמיד קל ליפול בפח התורן שהוא טומן לנו. אין זה משנה כמה חריפה תהיה הביקורת הציבורית וכמה עזים יהיו הגינויים, כל עוד ניטפל למניפולציות כדוגמת סלאם ונטפליקס או התדהמה לנוכח גילויי השנאה היוקדים שחווים ישראלים ששוהים במונדיאל.
במזרח התיכון כמו בזרח התיכון יש לקרוא לילד בשמו: השנאה היוקדת לישראל חיה ובועטת זה למעלה ממאה שנות סכסוך. אותה יש לגדוע ובה צריך להיאבק ובמקביל לצרוך את העובדות מלימוד ההיסטוריה לעומקה ולרוחבה. רק בשבוע האחרון ציינו את יום הגירוש של יהדות ארצות ערב, כאשר לאורך מאות בשנים נכפו על יהודי ארצות ערב והמגרב פוגרומים, חיסולים אתניים ורציחות, לצד עלילות דם שעברו מדור לדור כפי שסלאם טענה שסיפור הטבח עבר מהסבתא לאם ומהאם לבתה עד שהגיע אליה. אך לצערנו הדורות הצעירים לא הפנימו את סיפורי הוריהם ושכחו את הפרעות האיומות מהם סבלו היהודים מחיסול אתני ורציחות, פגיעות ברכוש ואי שוויון משווע.
אפרופו סיפורי סבתא – באחד השיעורים שאלתי סטודנטים ערבים אם יש למישהו קשר לסוגיית הפליטים מ-1948, ואחת מהם סיפרה בפאתוס סוחט דמעות על הסיפור ששמעה מסבתה על כניסת חיילי צה"ל לכפר וריכוז הגברים והנשים ליד המסגד וגירוש מהכפר. לאחר מכן חפרתי לעומק בטענותיה ההיסטוריות לעומק ונמצא שכוחות צה"ל לא נכנסו כלל לכפר כי תושביו נכנעו והניפו דגל לבן.
כמו באנטישמיות הקלאסית, כך גם במנגנון התעמולה האוטומטי של האנטישמיות החדשה שסאלם חלק ממנו, די בהשמצת ישראל והפצת כזבים כדי לזכות ביחס אוהד. כשנטפליקס אימצה בחום את הסיפור, התעוררה סערה ציבורית ומחאה ברשתות. אפילו נבחרי ציבור דוגמת שר התרבות היוצא חילי טרופר מיהרו לגנות את ענקית הטלוויזיה.
הקיטורים והזעם התורן, הפעם על נטפליקס, הם רק נספח לסכסוך הישראלי-ערבי שתמיד קל ליפול בפח שהוא טומן לנו. אין זה משנה כמה חריפה תהיה הביקורת הציבורית וכמה עזים יהיו הגינויים, כל עוד ניטפל למניפולציות סטייל סלאם ונטפליקס, במקום לקרוא לילד בשמו: לאורך מאה שנות סכסוך להבת השנאה היוקדת הפלסטינית מעולם לא כבתה.
