השנה היא 1968 , נבחרת ישראל משחקת באולימפיאדת מקסיקו, ומגיעה לרבע הגמר מול נבחרת בולגריה. המשחק הסוער נגמר בתיקו מאכזב, ובלית ברירה נאלצות הנבחרות להמתין להפלת גורל שתקבע את ניצחונם או הפסדם, על ידי הטלת מטבע – הפתרון הרשמי לשוויון נקודות אחרי הארכה. הפעם, המזל עמד לבולגרים והם אלו שניצחו והותירו את הישראלים עם טעמה המר של האכזבה.
אבל ישראלים כמו ישראלים, לא מסוגלים לנחול הפסד מבלי לחשוב על איך לשפר את המצב, לפחות בפעם הבאה. יוסף דגן ומיכה אלמוג, ששימשו אז בתפקידים שונים בהתאחדות הכדורגל הישראלית, לא יכלו שלא לנסות לחשוב על פתרון קצת יותר ספורטיבי, והרבה יותר הוגן, שיופעל במידה ויש תיקו בסיום משחק כדורגל.
הפנדל היה אז המצאה די ותיקה, שיזם שוער אירי בשנת 1890, ולמיכה ויוסף הוא נראה כפתרון נהדר לבעיה. הם הגו תוכנית הקובעת כי במידה וגם לאחר הארכת המשחק, שני הצדדים עדיין בשוויון נקודות, יוענקו לכל אחד מהם חמש הזדמנויות להבקיע שער באמצעות בעיטת עונשין. הקבוצה המנצחת במשחק היא זו שהבקיעה מספר גדול יותר של שערים. אם גם אחרי חמש הבעיטות אין קבוצה מנצחת, זוכה כל קבוצה לבעיטה נוספת, לסירוגין, עד להכרעה. ככה מנצחים את התיקו.
מרוצים מרעיונם, שלחו השניים ב1969 מכתב לפיפ"א (הפדרציה הבין־לאומית לכדורגל), ולמעשה התפרצו לדלת פתוחה. סטנלי רוס, מי שהיה אז הנשיא, גם רצה מאוד להחליף את פתרון הטלת המטבע, שנוסד לפני 150 שנה ובעיניו לא היה ספורטיבי כלל.
על שולחנו באו הצעות רבות, מכל מיני מדינות. למשל רעיון לקיים משחק קצר בין שני חלוצים ושני מגנים, או להוציא פתק מכובע – פתרון שנוסה לזמן קצר, אבל די נגוז לאחר שבמשחק של יוגוסלביה נגד איטליה, היוגוסלביים סירבו להוציא פתק מתוך כובע, כיוון שהוא היה מתוצרת איטלקית.
כך או כך, הבין מהר מאוד נשיא פיפ"א שהפתרון הישראלי הוא בדיוק מה שחיפש. המכתב פורסם בביטאון פיפ"א, והתחיל למצוא חן בעיני רבים. חבר בכיר בוועדת השיפוט הבינלאומית שלח את ההצעה לחברי הוועדה, והביא אותה לאישור, עם מעט שיפוצים וליטושים. היא התקבלה ברוב קולות.
כבר ביוני 1970, החלו להשתמש באותו פיתרון. האדם הראשון שהשתמש בבעיטת עונשין לצורך הכרעת משחק היה ג'ורג'י בסט, שחקן אנגלי ,במשחק חצי גמר גביע ווטני בין מנצ'סטר יונייטד להאל. בהמשך דו קרב פנדלים נכנס לתוקף גם ביורו ובמונדיאל.
אהבתם את המושג? אל תשכחו לספר לנו בתגובות!
