בשנת 2006 ארגנה ממשלת ספרד אירועים לציון חמש עשרה שנים לוועידת מדריד – ועידה בין-לאומית שנועדה לקדם את תהליך השלום בין ישראל ובין הפלשתינים ומדינות ערב. המשלחות הישראליות והפלשתיניות תפסו כמובן את מרכז הבמה והוזמנו לקבלת פנים מיוחדת אצל מלך ספרד ורעייתו, כולל מסיבת קוקטייל סולידית, כנהוג. הן הישראלים הן הפלשתינים לא התנזרו מחטיפי החזיר, בניגוד חמור למנהגים המשותפים ליהדות ולאסלאם. תהליך השלום, שנציגיו באותו אירוע היו יוסי שריד הישראלי ויאסר עבד ראבו הפלשתיני, העלו על נס את דגל החילוניות והליברליזם בדרך לתהליך השלום.
עשור וחצי לאחר מכן, בשנת 2022, הגיע נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג לאיחוד האמירויות לביקור רשמי ראשון של נשיא ישראלי במדינה שנחתם עימה הסכם שלום. תמונה אייקונית אחת זכורה מאותו ביקור: הנשיא עמד בטקס הרשמי בארמון המלכותי באבו דאבי, ברקע ניגנה שירת התקווה, ופניו היו מעוטרות בזקן האבלות המסורתי שגידל בשל פטירת אימו אורה ז"ל.
מסורת השלום
החודש אנו מציינים שנתיים להסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל ועשרים ותשע שנים להסכם אוסלו א. במבט לאחור קל להבחין בהבדלים התהומיים בין ההסכמים. ההסכם עם האיחוד האמירויות הביא לידי נורמליזציה מלאה ואף פתח את הדלת להסכמים עם בחרין, מרוקו, סודאן ובהוטאן, ואילו הסכמי אוסלו גרמו לאוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים ומאות הרוגים. ואולם עוד הבדל חשוב עולה כשבוחנים זאת מנקודת מבט פילוסופית-פוליטית, וכאן אבקש לעמוד על ההבדלים בין ההסכמים לנוכח שתי פרדיגמות בולטות ביחסים בין-לאומיים.
את ההבדל אפשר לזהות בשתי התמונות שבהן פתחתי את דבריי. שני הסיפורים ממחישים בתמציתיות את סיבת כישלונם של ניסיונות השלום במדינת ישראל לאורך השנים. הורגלנו לחשוב כי רעיון השלום יכול לבוא רק מתוך ערכי השמאל. שיחות השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות התאפיינו עד כה ברוח ליברלית שביקשה להתעלות מעל הזהות המסורתית של הצדדים, אולם דרך זו כשלה שוב ושוב. בהסכמי אברהם הבנו כי השלום בא כאשר הצדדים מגיעים לשולחן המשא ומתן מתוך רצון לשמור על הזהות הלאומית שלהם.
איך פותרים סכסוך
באופן סכמטי אפשר לתאר את החיים הפוליטיים במערב מאז סיום המלחמה הקרה כהתמודדות בין שתי השקפות עולם מנוגדות בדבר הסדר המדיני הרצוי: הליברליות והשמרנות.
בליבת הסדר הליברלי עומדת האמונה בתבונת האדם ובאפשרות של קדמה על בסיס מחשבה רציונלית. לפי תפיסה זו האדם יכול להגיע לסדר הפוליטי האידיאלי מבחינתו אם רק יפעיל את תבונתו הטהורה. ההסתמכות על תבונת האדם מולידה מאפיינים נוספים של התאוריה הליברלית, ובהם הדגשת אחדות האנושות במקום נאמנויות לאומיות מקומיות (כפי שמסביר ד"ר גדי טאוב בספרו 'ניידים ונייחים'); חשיבותו של היחיד, הנעשית בסיס לכל ערך מוסרי; כבוד האדם; השוויון היסודי בין כל בני האדם באשר הם.
הצורך העולה מכל המאפיינים הללו הוא הצבת ההגנה על זכויות האדם וחירותו לפני האינטרסים הלאומיים והאוטונומיה הקבוצתית. תפיסת העולם הליברלית גוזרת שמבחינה פוליטית ראוי להתייחס אל בני אדם כאל נטולי זהות והשתייכות ייחודית. גם אם בתחומו הפרטי יכול כל אדם לבחור בכל דרך שירצה, בהקשרים פוליטיים זהויות קבוצתיות הן סכנה. מסיבה זו היא עוינת מוסדות המדגישים נאמנות קבוצתית: מדינות לאום, דתות ומוסד המשפחה. לפי שיטה זו, על המדינה הניטרלית להחליף את מקומם של המוסדות בעלי הנאמנות הפרטיקולרית, ועליה לשמש בעיקר גוף המחיל את כללי המשפט הבין-לאומי, המבוססים על עקרונות זכויות אדם אוניברסליים.
לעומת חזון רציונלי ואוניברסלי זה השמרנות נותנת משקל נורמטיבי ניכר לניסיון ולמסורת. לשיטתה, ההצדקה של הסדר הפוליטי אינה יכולה להישען על תבונת האדם הפרטי לבדה אלא דווקא על מסורת של קבוצה. בשל כך תורת המדינה היא פרטיקולרית וקהילתית. לפי השקפה זו, ההצדקה הפוליטית של מדינה לכל עם נובעת מקיומה של מסורת ייחודית השייכת לה.
שתי התפיסות הללו מובילות למודלים שונים לפתרון סכסוכים. לפי התפיסה הליברלית, הדרך לפתרון סכסוכים מחייבת אחד מן השניים: להשליט אמת אחת שכולם מאמצים וחיים לפיה או לחלופין לוותר לחלוטין על רעיון האמת ולאמץ גישה של הסכמה רציונלית מינימליסטית על זכויות בסיסיות.
מנגד התפיסה השמרנית מאפשרת להכיר בכך שבכל מקום ה'אמת' תהיה שונה בלי לבטל את קיומן של אמיתות בסיסיות. זו הסיבה שהימין מעדיף לחתור לסדר בין-לאומי המבוסס על לאומים חזקים ואוטונומיים ומתרחק מחזון אוניברסלי שבו כל העמים מאמצים שיטת משטר אחת ויחידה.
לפי שיטה שמרנית זו, כשהלאום חופשי לחיות בעצמאות ולהנהיג את עצמו על סמך מסורות ארוכות שנים, הוא ייטה להיות תוקפני פחות כלפי סביבתו. לפיכך התבנית הטובה ביותר ליציבות מדינית היא לאפשר לאנשים לשמר את דרך חייהם, שהם והדורות הקודמים בנו עם הזמן. גבולות טובים יוצרים שכנים טובים. רק כך אפשר להגיע לשיתוף פעולה הדדי, לשגשוג וצמיחה ולהגנה משותפת.
כיוון חדש-ישן
הזלזול במסורת שאפיין את תהליכי השלום עד כה, כפי שמייצגת מסיבת הקוקטייל באירועי חמש עשרה השנה לוועידת מדריד שנזכרה בפתח הדברים, חסם מראש את ההיתכנות לשלום בר קיימא. מנהלי המשא ומתן ביססו אותו על ביטול הייחודיות והשונות המסורתית של שני העמים, ובכך הבטיחו ששני הצדדים יתנגדו לו בעוצמה. ההשקפה השמרנית אינה רואה בצעדים אלה התקדמות לשלום אלא ויתור על ההצדקה לקיום המדינה, וויתור זה דווקא מרחיק את השלום ואת היציבות.
בניגוד לוועידת מדריד, הסכמי אברהם נעשו מתוך הכרה במסורות השונות ושימש כיוון חשיבה חדש-ישן לפתרון מדיני דווקא על ידי הדגשת הזהות המסורתית של שני העמים. היטיב לתאר זאת מאיר בן שבת, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, בשיחה שערכתי איתו בהסכת (פודקאסט) 'זהות ומדיניות': "ההסכמים הללו מראים כי אפשר להיות ביחד כשכל אחד שומר לחלוטין על זהותו", טוען בן שבת. "לוותר על הזהות ולמחוק אחד מהצדדים במסגרת ההסכמים, זה לא הסכם ולא שותפות. זה ביטול של האחר".
את הוויתור על הזהות הלאומית שלנו ואת מחיקתה על ידי הערבים אפשר לראות בהסכם השלום עם הירדן: השמאל הישראלי ויתר בהסכם על כל נכס זהותי של הלאום היהודי, ואילו הירדנים התעקשו לשמר את מורשתם וזהותם. בשל כך אנו מתמודדים היום עם מציאות אבסורדית שבה בצד הישראלי הכירו במעמדה המיוחד של ירדן בכל הקשור לאתרי הדת המוסלמיים בירושלים הקדושים גם ליהודים, אך בירדן מטילים וטו על הזהות היהודית. לכן לפי החוק הירדני אין להכניס לירדן מוצרי זהות כמו כיפות, חנוכיות, פמוטים, בתי מזוזות, קמיעות וחפצים שיש בהם סממנים יהודיים, והירדנים מקפידים בחומרה גם על איסור הכנסת תפילין וטליתות לארצם. זוהי חרפה בכל קנה מידה מדיני-דיפלומטי ומוסרי, והוא ממחיש שהשמאל הליברלי אינו מבין את משקל הזהות בעשיית שלום עם אויבים.
כך אפשר להבין מדוע נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן והשמאל מתעקשים לקרוא להסכמים הללו "הסכמי הנורמליזציה". לדידם הדרך לשלום עוברת דרך אינטרסים חומריים וכלכליים, והצבת הזהות היא מכשול לשלום. לעומת זאת מתכנני ההסכם קראו להם "הסכמי אברהם": שם זה מציב במרכז את הזהות המשותפת, ואדרבה, דרכה עוברת הדרך לשלום אמת.
הלקח לעתיד עם הפלשתינים?
הערבים גם הם שמרנים. הם נאמנים בראש ובראשונה לקרוביהם, לעמם ולמסורת הפרטיקולרית שלהם. לפיכך הם אינם מוכנים 'להתעלות' מעל ההבדלים הזהותיים ולכונן מזרח תיכון חדש, כשאיפת השמאל הליברלי. כמו היהודים הם אינם מוכנים לוותר על הנאמנות הקבוצתית שלהם למען חזון הדירה בפרברים. הם מעדיפים לחיות במחנות פליטים מתוך שאיפה לכבוד לאומי מלאמץ את ההצעה של החילוניות הליברלית ולקבל חבילות סיוע בין-לאומי תמורת ויתור על שאיפותיהם הלאומיות.
אם כן, נראה כי הפתרון שיוביל לסיום הסכסוך עם הפלשתינים יבוא דווקא מתוך הסדר המבוסס על הכרה הדדית באחר ולא על ביטול דרישת ההכרה בו. רק כאשר יכירו הצדדים בזכות ההדדית לקיום מדינתם מכוח היותם לאום שונה – ולא מכוח הסכמים ליברליים אוניברסליים הבאים לטשטש את הזהות הנפרדת, שמטרתם רק לשפר את איכות החיים – יהיה אפשר לדון באופן ההסדר.
הדרישה להכרה של הערבים בזכות היהודים על ארצם אינה עדות לחוסר ביטחון עצמי בדבר יהדותנו, כפי שהרבה ישראלים חושבים, אלא תנאי הכרחי להבטחת השלום והיציבות. ההכרה של הערבים בהיותה של ישראל מדינה יהודית והודאתם בקשר העמוק של עם ישראל לארץ ישראל היא אפוא תנאי הכרחי בכל הסכם שלום עתידי. כל עוד לא ימומש תנאי זה, שום הסדר לא ירד לשורש הסכסוך, וספק רב אם יוכל להשיג פריצת דרך.
התקווה השמרנית הסבלנית היא שאלה גם אלה ישכילו ללמוד ללכת יחד בצעד יציב ובוטח לתיקון עולם בלי שהאחד יבטל את זהותו ואת אמונתו של האחר. צו השעה הוא חבירה של יהודים ומוסלמים שמרניים לחומה אחת של הגנה על האנושות, על קדושת החיים, על חופש הדת ועל כבוד האל עצמו.
יריבים יכולים להשתנות
לסיום ברצוני לענות על שאלה שעלתה בימי כתיבת המאמר: "היוכל העולם להשתנות?" לטעמי התשובה חיובית, וההוכחה לכך היא השתנות היחסים בין היהודים לנוצרים לאחר השואה. בהיסטוריה שלנו רשומות אלפיים שנות שנאת נוצרים ליהודים שחיו בקרבה, שבהן התנכלה הכנסייה ליהודים ועודדה את רדיפתם לאורך השנים בשם שנאה שהתבססה גם על אמונות תאולוגיות והגיעה לשפל הנורא במאה העשרים באירופה, אך לאחריהן הבינו גיבורים נוצרים רבים בעלי אומץ מוסרי כי משהו חייב להשתנות. מתוך תהליך פרשנות מחודשת של כתבי הקודש התרחש שינוי היחס ליהודים.
אם דבר כזה יכול לקרות בין נוצרים ליהודים, הוא יכול להתחולל גם עם האסלאם. בבואנו לבחון את סוגיית יחסי היהודים והמוסלמים במזרח התיכון עלינו לזכור כי איתה היריבות קצרה יותר והזהות הייחודית דומה יותר.
העם היהודי צועד את צעדיו הראשונים בריבונות מדינית, וכמוהו גם המדינות המוסלמיות הסובבות אותנו. עכשיו הזמן לעצב את עתידנו במרחב המזרח התיכון בגאווה יהודית-לאומית. רק כך נגיע לשלום ולביטחון.
שמעון רפאלי הוא מומחה ליחסים בין-לאומיים, מדעי המדינה והיסטוריה ומגיש ההסכת 'זהות ומדיניות'
