מתאריך י"ז בתמוז נכנסנו לתקופה של שלושה שבועות שנקראה – "בין הַמְצָרִים" מילים אלו מופיעות במגילת איכה ופירושם – ימי הצרות.
שיא האבל והצער של עם ישראל מגיע בסוף תקופת בין המצרים – יום תשעה באב שבו לדאבוננו נחרבו שני בתי מקדשנו שהם היו מקום תפארתנו ועוד וכפי שנתאר בהמשך.
נאמר בנביא זכריה – כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו.
צום החמישי הוא – תשעה באב, כי נמצא הוא בחודש החמישי מחודש ניסן.
ויחד ננסה להבין בקצרה מה הם הדברים הנוראיים שהתרחשו לצערנו ביום זה.
- נגזר על אבותינו (דור המדבר) שלא יכנסו לארץ ישראל.
כשחזרו המרגלים לאחר שנשלחו לתור את הארץ ושהו שם במשך ארבעים יום, באו למחנה ישראל והוציאו דיבה על הארץ, אותו היום ח' באב היה, וכששמעו כל עם ישראל את אותה דיבה התערערה להם האמונה בה' יתברך כלפי הארץ שהבטיח להם; "ויבכו העם בלילה ההוא" על איזה לילה מדובר? ליל תשעה באב!!
הקב"ה מביט על הבכי המיותר שלהם, בכאב של אבא שמרגיש שלילדיו אין בו אמון, ואומר להם – 'אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בעיה לדורות'.
באותו הלילה נגזרה גזירה קשה על עם ישראל, והיא – כל אלו שבאותו הזמן היו מבני עשרים ועד גיל שישים לא יזכו להכנס לארץ ישראל וימותו עוד במדבר.
ובאמת, כל אותם השנים מאותו הלילה ואילך (חוץ מהשנה האחרונה שהיו במדבר) ביום תשעה באב היו מתים חמישה עשר אלף וקצת אנשים שזה חלק מאלו שצריכים למות עד לזמן הכניסה לארץ וכך כל שנה.
- חורבן בית המקדש הראשון.
בימי צדקיהו המלך בשנת שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושמונה, לאחר שהתגברו שלושה התאוות החמורות על עם ישראל, שהם – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, נגזרה גזירה קשה מאת ה' ומי שלקח על עצמו את הרוע בביצוע הגזירה הוא – נבוכדנאצר ממלכות בבל שהחריב לנו את בית מקדשנו, בית המקדש הראשון שיא תפארתנו ועוז הדרנו שנבנה בתקופת שלמה המלך ע"ה והיה בנוי ארבע מאות ועשר שנים.
- חורבן בית המקדש השני.
בימי רבי יוחנן בן זכאי בשנת שלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה, לאחר שהתגברה שנאת חינם עזה בין עם ישראל נגזרה שוב גזרה קשה על עם ישראל כשהמבצע שלה בפועל הוא – טיטוס ממלכות אדום שהחריב לנו את בית המקדש השני והמפואר – בית של כולנו, בית זה נבנה בתקופת עזרא ונחמיה והיה בנוי כארבע מאות ועשרים שנה.
לצערנו, בשנה זו שנת התשפ"ב עברו כבר 1954 שנים שאין לנו את בית המקדש, יהי רצון שלא נוסיף לדאבה עוד, ונראה בבנינו בקרוב ממש אכי"ר.
- הרג וחורבן בעיר ביתר.
הייתה עיר ושמה – ביתר, שהייתה עיר מיוחדת וגדולה, היהדות פרחה בה במלוא עוזה והתורה שיגשגה ללא גבול מן הקטנים ועד לגדולים, לאחר חורבן הבית השני עיר זו עדיין עמדה ונתנה כוח ומפלט ליהדות שלאחר החורבן, אך לאחר חמישים ושתים שנה מחורבן בית שני היה מרד יהודים ברומאים ובא אדריאנוס הקיסר יחד עם צבאו והרגו ביהודים כמויות בלתי נתפסות של אנשים במיתות אכזריות מאוד, ממש ברמה של בלתי נתפסות.
- נחרשה ירושלים לאחר החורבן
רשע אחד בשם טורנוסרופוס לא הסתפק בכך שירושלים בחורבנה אלא הלך וחרש את מקום המקדש וסביבו להוסיף ביזוי על ביזוי לעיר השוממה.
במשך הדורות ביום תשעה באב נעשו לצערנו עוד כמה וכמה גזירות על עמנו, יום זה היה מיועד לפורענות ירחם עלינו ה' במשך הדורות.
אי לכך אנו אבלים ועצובים ביום הזה על כך שעדיין לא זכינו לתקן את העוונות שחטאנו בהם שהמרכזי הוא שנאת חינם.
חברים יקרים!
מספרים על נפוליאון קיסר צרפת, שפעם אחת עבר על פתח בית הכנסת בעיר פריז ביום תשעה באב, וראה שם יהודים יושבים על הארץ ובוכים על חורבן מקדשם וארצם וכאילו זהו אסון שקרה איתם אתמול, עמד משתומם ואמר – נשבע אני שיש אחרית טובה לעם הזה בארץ שלהם, היכן מצינו עם אחר בעולם שישמור אבלו ותקותו אלפים בשנים ולא יפוגו ממנו לעולם?!
אמרו חז"ל: כל האוכל ושותה בתשעה באב על אף שלא היה צריך לאכול – אינו רואה בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה כהבטחת הכתוב: שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה.
כמה חיובים ביום תשעה באב:
יום זה אסור בחמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל (עור), וקירבה אל אישה.
הצום מתחיל משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים של היום למחרת.
בליל תשעה באב וביומו (עד חצות) יושבים על הארץ או על שרפרף נמוך מאוד.
ולסיום:
ימי צום אלו מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב אל ה'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' – למנוע את המשך הפורענות.
וכך כותב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".
