זו שעת חצות, רכב מזגזג ברחובות גדרה. למה גדרה? כי ככה בא לי. זה המונולוג שלי. שוטר תנועה פותח עין כחולה ושועט אחרי הרכב. אחרי כמה רחובות הוא משיג אותו. השוטר מתקרב, והרכב מריח כמו יקב.
"מאיפה אדוני מגיע"? שואל השוטר בנימוס כי הוא שוטר מאוד מנומס, עבר קורס מיוחד. "אשתי ואני היינו בחתונה" מגהק הנהג. "שתית"? שואל השוטר. "ככה בקטנה", משיב הנהג, "אולי בקושי חצי כוס בירה". "אפרופו קטנה" אומר השוטר, "אולי במקרה שמת לב, ששני צמתים לאחור, אשתך עפה מהרכב"? "ברוך השם", נאנח הנהג בהכרת תודה, "חשבתי לרגע שנהייתי חרש".
המונולוג של אראל סגל
וגם אני חשבתי לרגע שהפכתי חרש אתמול.
אולי השתכרתי? כי משום מה, כל מכונות הפושים בישראל שבקו חיים. כאילו פעימה אלקטרו מגנטית שיתקה אותם. וממש מעשה שטן, התקלה הארצית בתפקוד מכונות הפושים התרחשה בדיוק בזמן בו העידו שר החינוך לשעבר נפתלי בנט ושר הבטחון לשעבר אביגדור ליברמן, בוועדת החקירה הממשלתית לבדיקת האסון בנחל צפית.
3+אבל רגע לפני שנמשיך עם מכונת הפושים, נשמח אם תעלו איתנו יחד למכונת הזמן כדי לחזור רק כמה שבועות אחורה, אז העיד איש אחר, בנימין נתניהו שמו, בוועדת החקירה הממלכתית הבודקת את אסון מירון.
או אז רעדו מכונות הפושים, שקשקו ורעמו. הרטט התכוף הורגש בכל כיס וגרם עונג מיוחד לכל רלב ורלב. כל מילה, כל הברה דווחה היישר מאולם הועדה לאזרחים. נתניהו טען שלא ראה, מצהיר שלא שמע ובעיקר לא לקח אחריות. וחברנו בתקשורת הנדסת התודעה התענגו והתפנקו על עמדתם המוסרית והאתית הנעלה. זה היה אז. פעם. מזמן. לפני שבועיים.
ואילו אתמול, היה זה ליברמן שאינו אחראי אך הפעם היה זה העורך הגנרי בכלי תקשורת אקראי, שאיכשהו, כאילו בתאום מכושף עם חבריו, לא ראה, לא שמע ולא דחף פוש. אפילו לא פושון. אפילו לא פושונצ'יק.
3+ואם נלך בדרכו של ר' לוי יצחק מברידצ'ב, סנגורם של ישראל, הרי לא תעלה על הדעת המחשבה הבלתי נתפסת, שהתקשורת הישראלית המהוללת מנסה לאתרג את מר ליברמן?
עשר חניכות וחניך אחד מתו באסון הנורא של נחל צפית. שר הבטחון שהגיע להעיד טוען שהאחריות אינה עליו, שיכולותיו מוגבלות. האם לא היה ראוי שתצא הודעת פוש אחת או שתיים לרפואה. אפילו השופטת התרעמה.
גם לבנט היה יום לא פשוט מול הוועדה, חלק מההורים הטיחו בו שנפנף אותם, שהשתמש בהם לצרכי יח"צ ונעלם. ראש הממשלה לשעבר גם ביקש בתחילה לסגור את דלתות הוועדה בזמן עדותו, ומלכתחילה ניסה למנוע את הקמת הועדה. בנט טען מול הועדה ש-"לקח אחריות", אך ההורים לא בהכרח השתכנעו.
כעת, ברשותכם הבהרה. בנט וליברמן לא אחראים לאסון צפית, כפי שנתניהו לא אחראי לאסון מירון. קטסטרופות הן תולדה של גורמים רבים ופוליטיקאי בכיר, ככל שיהיה, לא יכול להיות הבייבי סיטר של כל אירוע שמתרחש בישראל. תרבות "הלא ידעתי" של פוליטיקאים לא נולדה בישראל, היא קשישה בת אלפי שנים, חוצת ציביליזציות, מגזרים ודתות.
3+ואם להודות על האמת, אחרי 52 שנה על הכדור הזה, בעיני, ועדות חקירה הן פטנט לאמצעי מניעה רטרואקטיבי. ניתוח פוסט מורטם שמיועד לצורך האנושי, אך לא תמיד הגיוני והגון, למצוא אשמים במחדל ולא בהכרח להפיק לקח ארגוני מערכתי. הצפייה הפוליטית תקשורתית מוועדת חקירה, היא לעריפת ראשים. מתכון רע מאוד לעשייה בעתיד.
אבל נניח לדעתי זו, כי לא מסקנות הוועדה מדאיגות אותי אלא השימוש הציני, הסיקור הבררני, השתקת מחדלים ביד שמאל, והעצמתם ויצירתם ביד ימין. מה שהתקלקל בחלקים נרחבים של התקשורת הישראלית היא לא מכונת הפושים, אלא מכונת ההגינות והיושרה.
לא אכפת להם באמת מהרוגי מירון, גם לא מהילדים שנספו בנחל צפית. אין להם עניין בקבלת אחריות או בפעולה ממשלתית קונקרטית. לא פעימה אלקטרו מגנטית ייבשה את מכונת הפושים, אלא החלטת עריכה מודעת. כי מכונת הפושים שמורה לאירועים מיוחדים, מהונדסים. השימוש הסלקטיבי בה הוא לא סטיית תקן, אלא התקן עצמו, לא מדובר בבאג במערכת, אלא בפיצ'ר.
בקיצור שוב רואים לכם. תתלבשו בבקשה.
