כמו בסרט שחוזר על עצמו, שוב אנו ניצבים במערכת בחירות קריטית לעתידה של המדינה ושוב המפלגות שהיו צריכות לאחד מייד כוחות ולתת רוח לציבור לצאת ולפעול למען הצלחת המערכה הכוללת – גוררות רגליים.
אך בשעה שבין סמוטריץ ובן גביר מדובר על מחלוקת בייחס למשקל הייחסי של כל מפלגה בציבור, בייחס לנעם נשמעת מצד סמוטריץ טענה לפיה מדובר למעשה במפלגה שאין לה זכות קיום עצמאית והדרישה להמשך הריצה עמה בבלוק טכני משולה לדרישה שלכל ישיבה תהיה מפלגה משלה.
גילוי נאות: אני חבר מפלגת הציונות הדתית והתפקדתי אליה כבר לפני כחצי שנה, אך אני סבור שטענה זו, כאילו נעם היא מרכיב שניתן לוותר עליו, מתעלמת מהבדל מהותי מאוד בין המשימות שלקחו על עצמן שתי המפלגות ושתשומת לב אליו בעת הזו היא קריטית.
לכל מי שנחשף מעט לדמותו של סמוטריץ' ברור שהוא לא פתח במפקד כצעד טקטי מתוך מחשבה שזהו הצעד שיועיל לו אישית ברגע זה אלא מתוך חשיבה אסטרטגית שמטרתה להרחיב ככל האפשר את קהל היעד של הציונות הדתית כך שתהווה בית פוליטי לכל מי שחובש כיפה סרוגה לראשו ואף לאחרים שמזדהים עם הציבור הסרוג.
במילים אחרות, מטרת המפקד מבחינה אסטרטגית היא להפוך את הציונות הדתית למפלגה המייצגת ככל האפשר את כלל הקבוצה הסוציולוגית המכונה "הציונות הדתית".
החשיבות האלקטורלית של הצעד הזה ברורה ואולי אף מחוייבת המציאות אך מנהיגות ואחריות ציבורית מחייבת לשים לב היטב גם למגבלות, לחסרונות ולסכנות שבמהלך חשוב זה.
סמוטריץ' טוען ובצדק שפריימריז הפונים אל כלל הציבור הסרוג מהווים חיסון מפני תסריט האימה שכולנו חווינו בשנה האחרונה, כאשר בנט שלא היה תלוי כבר באמון הציבור שבשמו רץ לכנסת השתמש בקולותיו ברמייה בכדי להקים ממשלה הנשענת על מפלגה ערבית ותלויה בשמאל הקיצוני והפרוגרסיבי.
אך יהיה זה בלתי הוגן לשכוח שאותו בנט דווקא נבחר בתחילה באמצעות פריימריז בדיוק מהסוג שסמוטריץ שואף לקדם כעת ושתוך כדי שהוא תלוי בקולות המתפקדים הוא ביצע מהלכים הרסניים ביותר ברמה הלאומית. לדוגמא: כשר דתות הקים בנט כך את "הרחבה הרפורמית" שסיבכה את מדינת ישראל במתווה הכותל, התעמת בגסות עם הרב הראשי לישראל סביב מתן הכרה לקונסרסטיבים ואף נמנע מלהיפגש במסגרת תפקידו (כשר דתות!) עם הרבנים הראשיים לישראל , כשר חינוך קידם את הכנסת ארגוני הלהט"ב אל תוך בתי הספר והכשרות המורים וקידם תהליך שכעת כבר מגיע לקיום הסברה להט"בית לילדים בכיתות היסודי הנמוכות ואף בגן.
מדוע בנט היה יכול לבצע את המהלכים הללו? משום שבניגוד למשל ל"ישיבה עם תומכי טרור", מדובר בנושאים שהדאגה להם נמצאת בליבת התפיסה הציונית דתית לפיה הצלחתה של מדינת ישראל תלויה בדבקותה בזהותה היהודית – אך בקרב הציבור הסרוג בכללו ישנם רבים מאוד שמביעים כלפיה אדישות ואף כאלה הדוגלים מלכתחילה במעשיו של בנט מתוך אידיאולוגיה של הפרדת דת ממדינה.
הנסיון לכלול את הציבור הזה תחת מפלגת הציונות הדתית מחייב בחירת דגלים – אי אפשר לשים בראש את הדאגה לחיזוק הרבנות ומלחמה בנסיונות לפגוע בה ובאותו זמן לרדוף אחר קולותיהם של מי שתומכים בהפך הגמור. לכן המהלך של סמוטריץ' צפוי בהכרח להביא להתמקדות שלו ושל מפלגת הציונות הדתית בנושאים חשובים ויקרים שנמצאים בקונצנזוס בקרב הציבור הסרוג ולהנמכת טון ומיקוד בסוגיות הליבה הקריטיות שאינן נמצאות בקונצנזוס כזה.
שתי דוגמאות להמחשה:
א. תומכי טרור: שתי המילים שחזרו על עצמן יותר מכל ביטוי אחר מצד סמוטריץ' בשנה האחרונה היו "תומכי טרור", אך האם בתפיסה ציונית דתית אמור להיות הבדל בין מפלגה בעלת תפיסה לאומית פלסטינית שתומכת בטרור לבין כזו החפצה באמת לקדם תפיסה זו מתוך דרכי שלום? מדוע חשוב כל כך להדגיש את את נימוק התמיכה בטרור? כמובן, משום שהוא פופולארי – אך לדבר יש גם מחיר, כי כשמדברים כל הזמן על הבעייה בתומכי טרור למעשה מכשירים את התודעה לכך שהכנסה לממשלה בעתיד של מפלגה פלסטינית שאיננה תומכת טרור איננה דבר חמור כל כך.
ב. הייחס לפגיעה ברבנות הראשית: בשבוע שעבר פורסם סרטון מחוג בית בו הפתיע סמוטריץ בדבריו בייחס לארגון צהר והבהיר כי אף שהוא מתנגד למיזמי הארגון החותרים תחת הרבנות הראשית, מדובר באנשים טובים שמנסים לעשות טוב ולכן לא רק שבכוונתו לתמוך במיזמים אחרים וחיוביים של הארגון אלא שהוא גם לא יפעל נגד מיזמים החותרים נגד הרבנות. אמירה זו של סמוטריץ' לא נשמעת מרחיקת לכת מדי אך האם ניתן להעלות על הדעת שהיינו שומעים אמירה דומה לו הנושא לא היה פגיעה ברבנות אלא הקמת מדינה פלסטינית? האם גם שם היינו פוגשים באותה שלוות נפש?
יודגש – אין לי ספק שסמוטריץ' מסכים לחלוטין שהנושאים שציינתי כאן הינם קריטיים לזהות היהודית של מדינתנו ולעתידה לא פחות ואולי אף יותר מהדגלים שאותם יבחר כעת לשים בפרונט – אך הוא לקח על עצמו משימה להביא את האלקטורט של כלל הציבור הדתי ולנסות לקדם את כלל הציבור משם ולכן הוא מוגבל.
חשוב להבין שהסכנה שבדבר בעת הזו גדולה מבעבר. בנט בניגוד לראשי המפד"ל בעבר הביא לראשונה למצב שבו ראש המפלגה של הציבור הסרוג איננו נתפס רק כעסקן אלא כמנהיג – אך בשום שלב הוא לא נתפס ולא התיימר להתפס כמנהיג שעשייתו הפוליטית מייצגת את בית המדרש. אצל סמוטריץ' המצב כמובן שונה – הוא נתפס ובצדק כמי ששואב את תפיסת העולם והלגיטימציה שלו מעולם הרבנים והישיבות. לכן – כאשר בשל הצורך לתת מענה לקהל רחב הוא בוחר לשים את הפוקוס העיקרי רק על הנושאים שנמצאים בקונצנזוס סרוג – יש ותהיה לדבר השפעה תודעתית וחינוכית שאי אפשר להתעלם ממנה על הציבור הדתי בכלל ועל הנוער התורני בפרט.
אפשר לטעון שבשל החסרונות והבעיות שציינתי עצם הרעיון של ביסוס המפלגה על פריימריז כלל מגזרי הוא מסוכן מאוד אך ככל שהוחלט ללכת בדרך זו אני חושב שסמוטריץ' ומפלגת הציונות הדתית זקוקה מאוד לחיבור הטכני עם נעם.
כמובן, ישנם השיקולים המעשיים של יכולות השטח הקריטיות של פעילי נעם שהוכחו בבחירות הקודמות עם מאסות של פעילים מסורים וחדורי מטרה וכן החשיבות של עצם הריצה המאוחדת שנותנת רוח גבית לציבור ומונעת כילוי כוחות גדולים מאוד על ירי בנגמש – אבל יש כאן תועלת מהותית עקרונית שהיא לא פחות חשובה:
לנעם עצמאית יש את החופש להתמקד בדיוק באותם נושאים שנמצאים בליבת התפיסה והמהות של הציונות הדתית אך אינם נמצאים בקונצנזוס שלה. במציאות בה המאבק על זהותה היהודית של המדינה הוא כה משמעותי על השולחן – זה פשוט קריטי. החיבור עם נעם יאפשר לוודא שהדגלים האלה נמצאים היטב בפרונט גם בשעה שהוא מוגבל בגובה שאליו הוא יכול להרים אותם – בשל הרצון לפנות לאלקטורט רחב יותר.
יש לקוות ששני הצדדים ישכילו להכיר כל אחד בחשיבות המשימה שלקח על עצמו האחר וכך לייצר בלוק טכני שמרכיביו משלימים זה את זה.
כוחנו באחדותנו אך לא באחידותנו!
הכותב הוא חבר במפלגת הציונות הדתית ופעיל למען מדינה יהודית
