בפרשה שעברה (בלק) ראינו את ניסיונותיו של בלעם לקלל את עם ישראל בשליחותו של בלק, אך הדבר לא צלח.
בלעם הרשע לא עזב את בלעם לפני שהשאיר לו טיפ חשוב איך בכל זאת ינסה להרוס ולהחריב את עם ישראל.
ומה הציע לו? גילוי עריות!! תכניס בהם פיתוי בעניינים של פריצות, זנות וכד' – כך אמר, ועוד הוסיף – זה מה שיגרום לעם הזה להתפרץ למקומות שליליים עד שירדו עד העפר.
ובאמת, בלק הלך בכיוון הזה ודאג לצערנו להכשיל את עם ישראל בתחילה עם בנות מואב ולאחר מכן עם בנות מדיין ומה שגרם לעם בסופו של תהליך – לעבוד עבודה זרה. כי כך הייתה ההוראה לאותן הפרוצות ממואב ומדיין למשוך אותם בדברים עד שיעבדו עבודה זרה.
עד כדי כך שהגרוע מכל קורה ונשיא שבט שמעון שהוא אדם בעצם גדול בישראל הקרוי – זמרי בן סלוא נופל למכשול הקשה הזה וחוטא עם מדיינית בשם – כזבי בת צור.
באותו הזמן מחמת הפריצות הנוראה ששררה בעם ישראל התחיל הקב"ה לדבר עם בניו ברמזים עבים מאוד והתחילה להשתולל מגיפה שהרגה לא מעט.
יהודי קדוש בשם פנחס שהיה נכדו של אהרון הכהן עושה מעשה נקמה בזמרי וכזבי, מה שגרם לזעזוע אצל כולם, ובאופן מידי – חישוב מסלול מחדש ואז נעצרת לה המגיפה בזכות מעשהו.
בפרשתנו פרשת פנחס, אומר ה' יתברך למשה רבינו הגיע הזמן לנקום נקמה ברשעים הללו שכך הזיקו והביאו חורבן על עם ישראל, ולכן מצווהו, ללכת ולהכות מכה קשה בכל אומת – מדיין.
ונשאלת השאלה, מה עם אומת מואב? הרי כשהתחילו עם ישראל להיכשל הם התחילו עם בנות מואב ודרכם התחילה להשתולל הפריצות אף לבנות מדיין, ואם כן מדוע מבקש ה' לנקום 'רק' במדיין?
על שאלה זו עונה רש"י תשובה מדהימה – מכיוון שעתידה לצאת מזרעם של מואב 'רות המואבייה' (המוכרת לכולנו ממגילת רות) וממנה עתיד לצאת דוד המלך, ואפילו שהמואבים עשו רע לעם ישראל ושווים שינקמו בהם נקמה קשה וחמורה, בכל זאת אומר ה' לא אשמיד את האומה הזו, וכל זה למה? בזכות רות העתידה לבוא מהם.
נעזוב לרגע את העניין הזה ונעבור לעניין אחר.
בפרשת לך לך מסופר על הגר שפחתה של שרה שנישאה לאברהם על סמך כך שאולי בדרך זו אברהם יזכה לזרע (מה שלא היה לו באותה העת משרה) ומזיווג זה יצא ישמעאל.
הגר, עושה רע לשרה ושרה מבקשת מאברהם לשולחה יחד עם בנה ישמעאל, הלכו להם לדרכם ונגמר להם המים וישמעאל הקטן צמא עד כדי רגעים אחרונים למותו, ובאותה העת באים מלאכים לפני ה' יתברך ואומרים לו – אין צורך לעשות לישמעאל נס, עדיף שימות כעת כי הוא עתיד לעשות הרבה צרות לעם ישראל על ידי זרעו, משתיק אותם ה' ואומר – 'באשר הוא שם', כלומר, אין אני מתייחס לעתיד שלו אלא למה שהוא כעת, כעת הוא בסדר? אני משאיר אותו בחיים, וברא לו שם מעיין מים.
ונשאלת השאלה. אצל ישמעאל לא היה שום יחס כלפי עתידו אלא לפי מה שהוא כעת, אם כן, מדוע אצל מואב לא הולכים לפי ההווה, ובגלל ש"עתידה" רות לצאת לא עושים למואביים כלום?
אנו רואים מכאן, שהנהגתו של ה' יתברך היא הנהגה שאין לה שום אח ורע כי הוא מלך מלכי המלכים, וברצונו – מחליט או על פי העתיד או על פי ההווה, אך הקו המקשר ביניהם שבשני המקרים הנהיג ה' מידת רחמים גמורה, אצל ישמעאל הסתכל על ההווה – והשאירו בחיים, ואצל מואב הסתכל על העתיד – והשאירם בחיים.
ואם ישמעאל ומואב שגויים הם והנהיג ה' את מידת הרחמים כלפיהם אז כל שכן כמה שה' אוהב כל יהודי אם על פי מעשיו בהוה ואם על פי מעשיו בעתיד שלו.
לכן, אל לו לשום יהודי לומר – אני רחוק מאוד אין לי סיכוי להיות עובד ה', חלילה!! תשאף בגדול אך תתחיל בקטן וההצלחה לא תאחר לבוא בעתיד – שעליו ה' צופה. ואותו הדבר אם כעת אתה במצב רוחני מעולה אל תכניס לעצמך דמיונות – אבל בהמשך אני ייפול אז מה זה שווה? כי לה' יש גם את ההנהגה של – באשר הוא שם.
