למרבה האירוניה, באותה נשימה שמשגב מכפיש את התיאוריה של בן חיים, הוא גם מצדיק אותה. כי הרי הוא עצמו נער הפוסטר של התנועה הקיבוצית המתפוררת. הוא ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה. בכל מקרה, משגב לא באמת מעניין וחשוב, גם כי הוא גרפומן טרחן ומשמים, וגם כי ילדיו וילדי חבריו – כפי שהוא עצמו מעיד משיחות סלון על קערת חמוצים, עם ידידיו מישראל הראשונה – כנראה לא ימשיכו לגור כאן, אז מה לנו לבזבז עליהם זמן?
התיאוריה שמצייר בן חיים היא גדולה מסך חלקיה, ועל כך יעידו כאלף עדים הוולגריות והרעל הצרוף, שבה היא מתקבלת. ככל שאתה מרגיז יותר אנשים, כנראה שיש אמת בדבריך. למרות שאני אישית מעדיף יותר את הניסוח המבריק של ג'ורדן פיטרסון, אחרי שנשאל באיזו זכות הוא מעליב קבוצות מיעוט.
3+ואגב, אם תגובתם של אנשי תקשורת ופוליטיקאים לא משכנעים אתכם בצדקת התיאוריה של בן חיים, הרי לכם התגובה הספונטנית של ההמון הנאור. "לא ניתן לניסוי להיכשל! לא רוצים ממשלה שחורה!".
אבל הביקורת של השמאל צפויה. איך אומרים, אתם משעממים אותנו. השאלה היא מה עם חבריי מהימין ואני בתוכם, שמזדהים עם אבישי, אבל מתנגדים לפוליטיקת הזהויות, שבן חיים עושה בה שימוש נרחב? אחרי הכול אי אפשר להתכחש לעובדה שפוליטיקת הזהויות מקורה במרקס והפרוגרס – דרך שתמיד מובילה לפירוק פוסט מודרני.
המונולוג של ארא"ל. צפו.
אז בואו נדבר על פוליטיקת הזהויות. ובהתאם על הטבע האנושי. הרעיון של שבטיות ופוליטיקה מבוססת זהות אולי נוסח במאה הקודמת, אבל נמצא איתנו, היהודים, עוד מאותו רגע היסטורי שבו עשרה אחים החליטו למכור לישמעאלים את אחיהם הצעיר יוסף – הגבר הפריבילגי הלבן הראשון בהיסטוריה. בהמשך, על רקע תחושת ההתנשאות של בני ה"אח הנבחר", שבט מנשה מוצאים תירוץ ומחסלים את רבבות אפרים. אח כנגד אח. זהויות שבטיות בפעולה.
וזה רק הספתח. כשהשבטים הצפוניים מתנערים ממלוכת רחבעם, הם לא ידברו על יוקר המחיה או עליית מחירי המספוא לגמלים, אלא יגידו בפשטות – אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליך ישראל. הניסוח חדש והסיפור ישן, שבטים רבים ביניהם, אחים רבים, אליטה מדכאת את ההמונים, והחגיגה אף פעם לא נגמרת. רבנים&שבתאים, מתנגדים&חסידים, ווסט יודן&אוסט יודן, סוציאליסטים&רוויזיוניסטים.
3+כולנו מכירים את הבדיחה המפורסמת, על כך שבכל עיירה שבה מתגוררים שני יהודים, יש שלושה בתי כנסת. סיפורו של העם היהודי הוא סיפור של פילוג ומחלוקות. דווקא לכן, הבשורה של אבישי בן חיים חתרנית. השימוש בפוליטיקת הזהויות אצלו, אולי לראשונה בעם היהודי, נועד דווקא לחזק את הזהות המשותפת, את הזהות הלאומית, כפי שהוא עצמו מדגיש שוב ושוב. בן חיים מבין כי הגרעין הלאומי שואב את מקורו מבני עדות המזרח – אזרחי ישראל השנייה, ובעניין הזה הוא נתלה באילן גבוה במיוחד.
מי שעוד הבין את הסכנה הגלומה במלחמת מעמדות היה דוד בן גוריון. בשנת 1937 כתב בן-גוריון את החיבור הקלאסי "ממעמד לעם", במסגרתו הוא מותח ביקורת על ההתנשאות של חבריו לתנועת העבודה על אנשי העלייה הרביעית והחמישית, הבורגנים ברובם. במילים פשוטות אומר בן גוריון לחבריו בשמאל: חלאס עם המאבק המעמדי, עכשיו הזמן להיות עם.
3+שמונים וחמש שנים אחר כך, אבישי בן חיים יעמוד מול הצאצאים שלהם, שהפכו לשבט המדכאים, ויגיד להם: חלאס עם הדיכוי וההתנשאות, עכשיו הזמן לחזור להיות עם.
