ביום חמישי ביקרתי בעמותת ״מכורים לחיים״. העמותה מנהלת מרכז גמילה להתמכרויות מסוגים שונים- החל מסמים, אלכוהול, הימורים ועוד. ערכתי סיור במרכז הגמילה ונפגשתי עם האנשים השוהים בו. היה שם רופא, קצין לשעבר בצה״ל, שחקן כדורגל ואיש עסקים. ההתמכרות היא מחלה שלא מבדילה בין תארים שונים או מצב סוציו-אקונומי, היא יכולה לפגוע בכולם.
המחלה הזו לא פסחה גם על הקן המשפחתי שלי- אבי, ד״ר דוידסון היה מכור לאלכוהול. כן, הדוקטור המכובד הזה, העשיר, עם מכוניות היוקרה היה אלכוהוליסט. עברתי שנים קשות. חברים היו מתקשרים אליי ואומרים שהם מצאו את אבא שלי זרוק ברחוב, לעיתים גם פצוע. הייתה גם את הפעם הזו שהייתי צריך לפרוץ לו לדירה או שחשבתי שהוא הפסיק סוף סוף ואז גיליתי בקבוק של אלכוהול בניאגרה, בשירותים…. כן, ממש שם.
1+אבל אני לא אשכח את היום שבו פינו את אבא שלי באמבולנס, הייתה לו הרעלת קיבה. הוא השתולל בתוך האמבולנס ולא תאמינו, גם שם מצא דרך לשתות. כמעט איבדתי אותו, את אבא שלי.
ד״ר דוידסון המכובד שהיה מציל אנשים, מציל חיים פתאום היה זקוק לנו- שנציל אותו. באותו רגע החלטנו שלא משנה מה- המצב הזה חייב להיפסק והכנסנו את אבא שלי למוסד גמילה ברמת גן.
היום אבא שלי מנהל חיים נורמטיביים, הוא כבר נקי 17 שנים. אבל לצערי הסיפור של אבא שלי הוא הסיפור של מעטים. מתוך 10 אנשים ששהו איתו במוסד הגמילה, 8 כבר לא איתנו.
הביקור שלי ב״מכורים לחיים״ היה מאוד עוצמתי. מרכז הגמילה היה דומה מאוד לזה שאבא שלי היה בו. זה החזיר אותי אחורה. סיפרתי את הסיפור של אבא שלי בגאווה, כן אני גאה באבא שלי! רציתי לתת תקווה למטופלים, אפשר לנצח את המחלה הזו. אפשר לצאת מזה.
גם הם סיפרו לי את הסיפור שלהם. היה את שחקן הכדורגל שכמעט סיים את חייו בגלל הסתבכות בהימורים, הרופא הזה שנפל לסמים ואיש העסקים שפשוט התחיל לשתות בגלל הקורונה. זה יכול לקרות לכל אחד.
1+הנושא הזה כואב מאוד אבל לעיתים ובצער רב, נדחק לשוליים. אין מספיק מיטות למטופלים, אין מספיק כסף ואין מספיק אנשים שיוצאים מזה. אתם לא תאמינו.. צחי, מייסד העמותה סיפר לי על מטופל שביקש להתאשפז וביקשו ממנו לחזור עוד חודשיים כי אין מיטה פנויה…הוא לא חזר אחרי חודשיים. אתם כבר מבינים למה. אבל אתם יודעים מה באמת עצוב? שזה לא המקרה היחיד. המצב הזה לא הגיוני. זה פשוט אבסורד. העלתי כאן את הסיפור שסיפרתי למטופלים בביקור שלי, הסיפור של אבי, סיפור של תקווה.
אני כל כך גאה באבא שלי אבל אתם יודעים מה? אני מייחל ליום שבו לא אצטרך לספר את הסיפור שלו כי הוא כבר לא יהיה כזה מיוחד, אני מייחל ליום שהסיפור הזה, על האנשים שניצחו את המחלה הזו- יהיה הסיפור הנפוץ והרווח, ולא להיפך. אני מבטיח שאעשה ככל שביכולתי כדי שזה יקרה. חשוב לציין שמטעמי פרטיות רק אני מצולם כי את פניהם וזהותם של המטופלים אי אפשר לחשוף.
