בשנת 1958 יצא הפיזיקאי וורנר הייזנברג, זוכה פרס נובל ואבי "עקרון אי הוודאות", בהצהרה מרעישה במהלך שידור רדיו. הייזנברג הודיע כי לו ולעמיתו למחקר, הפיזיקאי וולפגנג פאולי, אף הוא זוכה נובל, יש את הגביע הקדוש של הפיזיקה, התיאוריה המאוחדת, וכל מה שנותר להם לעשות זה רק להשלים פרטים טכניים. הידיעה עשתה לה כנפיים, ופאולי, מי שאיינשטיין כינה "בני הרוחני" שמע על הדברים, רתח ומיד שלח מכתב לפיזיקאי ג'ורג' גאמוב, מיוצרי מודל "המפץ הגדול".
המכתב נראה כך: "זה כדי להראות לעולם שאני יכול לצייר כמו טיציאן": רק הפרטים הטכניים חסרים. ו. פאולי. ולמה אני נדרש לפיזיקאים זוכי נובל בהתייחסות לממשלה שלנו? כי גם הם, על הנייר, הביאו אותה באיזה קסם אינפנטילי של ממשלה, שמסכימה על שמונים אחוזים, ושמה בצד עשרים אחוזים של מחלוקות.
בפועל לא יצא להם ציור של טיציאן, אלא יותר בכיוון של כתם רורשך.
למה הם ציפו? ביום ראשון, בנט, שקד וסער, יעני, הימין שמימין לימין, יתנהל בהרמוניה קוסמית עם האחים המוסלמים, יעבירו עבורם מיליארדים, יבנו להם ישובים, ויכשירו את הפזורה. וביום שני, כשכל הלאבי דאבי פחות יעבוד, כי צריך להעביר חוקים ציוניים, פתאום הם מצפים מהאופוזיציה הציונית לעמוד בדום מתוח, ולהציל את ממשלת בנט, לפיד והאחים המוסלמים, כדי שלמחרת היום האידיליה תחזור?
המונלוג של אראל. צפו.
עד שלשום בלילה, הצידוק הליבתי להקמת ממשלת השינוי, היה כדי למנוע בחירות חמישיות, אבל אז ברגע נדיר של כנות, חבר הכנסת ניר אורבך חשף את המוטיבציה האמיתית.
מסתבר שמאחורי המילים היפות של ממשלת הריפוי, כולנו למעשה היינו על תקן עכברי מעבדה בניסוי גדול וחדשני: חזון אחרית הימים 2.0: וגר זאב אלקין עם רינאוי זועבי, ולסקי עם אורבך תרבץ. ובכן, זה לא מחזיק. ואמש זכינו להוכחה נוספת, כשהקואליציה קיבלה כיסא לפרצוף. וזה עוד בלי שבסביבה נמצא חיקו החמים של קובי סוויסה להתנחם בו.
בעבר, ח"כ אורבך סיפר כי ההחלטה להצטרף לממשלה נפלה אצלו אחרי הופעה מרגשת של אביב גפן ואברהם פריד. חבל שהוא שכח את פרשת בראשית, כי את הניסוי הזה כבר עשו בעבר: עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי־שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ.
חוץ מלפיד, שניחן בכישרון אלוהי לדבר בכל השפות ולא להגיד כלום, הממשלה הזאת היא מגדל בבל פוסט מודרני. גאניים מדבר ערבית תקנית ובגין עברית תנכית, הורביץ להט"בית ואורבך שמרנית, סילמן יהודית-מסורתית, ומיכאלי פרוגרסיבית מג'וברשת.
אבל יש משהו עוד יותר עמוק. בשורה חיובית העולה מכישלון הניסוי. גילינו שמה שבאמת הדביק את הקואליציה בשנה האחרונה, לא היה הרצון לחבר את חלקי החברה הישראלית, למגר את השחיתות, או להתמקד ב-80% מהסוגיות המוסכמות, אלא אך ורק שנאה טהורה לאיש אחד.
והנה, מסתבר ששנאה כשלעצמה אינה מספיקה. אנשים עדיין מחפשים להתחבר לזהות אידיאולוגית מובהקת. וזו בשורה משמחת. באגרת שלו כתב בנט: אף אחד לא נדרש להיפרד מדעותיו וערכיו, אך כולם נדרשים להניח בצד מחלוקות פוליטיות ולהתמקד בשיפור חיי האזרחים.
בנט אומר דבר והיפוכו במשפט אחד. הוא יוצר הפרדה בין אידיאולוגיה ואזרחות, ומתעלם מכך שבקרב אנשים רבים שיפור החיים האזרחיים, היא נגזרת של קידום הערכים ותפיסות העולם שלהם. ולהיפך. הא בהא טליה.
בנט יודע זאת, הוא הרי היה מנכ"ל מועצת יש"ע, אבל תאוות השלטון שתודלקה בשנאה מבעבעת שיבשה את דעתו. מילא, אם הממשלה הזו הייתה קמה על בסיס אידיאולוגי, אולי היא הייתה שורדת. מחלוקת לשם שמיים, כזכור, סופה להתקיים. מחלוקת שלא לשם שמיים, לעומת זאת, סופה להיעלם במקרה הטוב, או להתבזות במקרה הרע. חרפה בחרתם מפחד נתניהו. הרי לכם חרפה ונתניהו גם יחד.
