בטוח יצא לכם לשמוע את המשפט "אקדח שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה שלה", אבל מהיכן הגיע הפתגם החכם, אשר גם מתייחס לחיי היום יום שלנו?
ובכן, ההשראה לניב השגור בפינו הוא העיקרון הדרמטי המוכר מאוד ביצירות סיפורת (מחזאות, ספרות ותסריטאות) ושמו "האקדח של צ'כוב", אפשר גם להגיד הרובה של צ'כוב. אותו עיקרון יוחס לסופר הרוסי המוכר אנטון צ'כוב, ולפיו לכל פריט המופיע בעלילה צריכות להיות משמעות, סיבה ותוצאה ואפילו פריטים אשר אין להם כל קשר לעלילה, הם אינם יוצרים התפתחות או הבטחות שווה צריכים להיעלם מהר מהתפאורה ויש להשמיט פריטים שלא תורמים להתפתחות הסיפור.
עיקרון זה הוא אתגר מאוד מורכב עבור מחזאים, אשר צריכים לבחור משמעות ותכלית לכל חפץ וחפץ אשר הם בוחרים לתאר במחזה. ולמרות האתגר שהוא מציב, עיקרון זה הפך לכלל אצבע מוסכם בתיאטרון , בספרות ובקולנוע, המבטיח שלא יהיו ביצירה פרטים סתמיים, שאינם משרתים את המכלול וגם שכל טוויסט בעלילה יהיה חייב להיות מלווה בחפץ או רמז אשר באמצעותו החדים בקהל יוכלו כבר לנחש מה הדבר הבא שיבוא.
העיקרון התגבש אצל צ'כוב בעקבות כתיבת המחזה הראשון שלו (!) "איוואנוב", בשנת 1887, לבקשת פיודור קוֹרְש, מנהל "תיאטרון קורש". בזמן כתיבת המחזה שוחח צ'כובעם ידידו הטוב הסופר איליה גורליאנד ואמר לו "אם במערכה הראשונה תָּלִיתָ אקדח על הקיר, אזי במערכה הבאה הוא אמור לירות. אם לא כך, אל תשים אותו שם. המשפט הסתמי הזה כיבכול, הפך למוסכמה תיאטרונית מרכזית.
לכן, אם תרצו אי פעם לכתוב מחזה תזכרו, שכל פריט עם משמעות דרמטית, חייב להיות משמעותי להתפתחות כל עלילה, כיוון שהוא יוצר אצל הקהל צורך לקבל תשובות.העקרון של צקכוב יכול להתבטא ברגשות חזקים שמעביר החפץ בכוחות עצמו, למשל אקדמח שמסמל אלימות או חפץ יומיומי עם משמעות רבה עבר הדמות כמו טבעת אירוסין ואפילו הצגת דבר רגיל בהקשר לא צפוי כמו אדם שהולך בשלג בבגדים קיציים.
לכל אלו חייבת להיות משמעות נוספת, אחרת הקהל יהיה מאוכזב, וכנראה שגם צ'כוב.
