זה כל ההבדל בינינו לבינם: אם שני יהודים היו נקלעים בשוגג לעזה או ג׳נין, הם היו עוברים לינץ׳ ונקרעים לגזרים לקול ההמון המשתולל. אבל כאשר שני רוצחים מתועבים במיוחד נופלים לידי כוחות הבטחון הישראליים הם נלכדים ללא ירי – מכיוון שנכנעו. אחד מהם אפילו מקבל סיגריה מלוכדיו.
מעשן סיגריה רגע אחרי שנלכד. שימוש לפי סעיף 27א
אפשר להתרגז על כך שלא הוחזרו בשק גופות לבתיהם – אבל אפשר גם להזכיר, לכל מי שמתקשה להבין מה ההבדל בין שני העמים שנלחמים כאן, את המקרה הזה. יש עם שיוצא לרצוח בגרזנים חפים מפשע. ויש עם שלוכד רוצחים ונוהג בהם לפי מידת החוק והחסד והמוסר.
וזה הבדל קטן. אבל גדול. ומהותי.
ומי שחושב שצריך להפוך לחיה צמאת דם כדי להילחם בחיה צמאת דם – אינו מבין שברגע שנהפוך לחיות צמאות דם נפסיק להיות יהודים. יש די והותר דרכים להילחם ולהעניש וללמד לקח בל ישכח את האויב, ועדיין לשמור על עליונותך המוסרית. כי במקום בו אנו מאבדים את מוסריותנו – אנחנו מאבדים הרבה יותר מאשר את מוסריותנו.
הפיגוע באלעד. מתוך המהדורה
ובאופן כללי, אני מעדיף להשתייך לחברה ולעם ולמדינה שלא מוציאה להורג אנשים אחרי שהם הרימו ידיים ונכנעו. כי אם אני מוציא להורג אדם שנכנע, במה אני שונה ממנו? וגם אם השגתי הרתעה, מה נותר ממני ומאופיי? אז ניצחתי והפכתי לאדם שפל. על נצחון כזה אני מוותר. נצטרך ללמוד לנצח ולשמור על יהדותנו ומוסריותנו וטבענו האנושי. מרגע שננקוט בדרכם, מה ההבדל בינינו לבינם? ואם אין הבדל בינינו לבינם, אז למה אנו מלינים על צמא הדם שלהם? לוגיקה בסיסית.
