את הקמת המדינה צריך היה לחגוג בכל יום סביב השנה. פשוט אי אפשר שלא להודות להלל ולשמוח על הפלא הבלתי נתפס שאנו זוכים יום-יום אחרי אלפיים שנות גלות. כנכד לשורדי שואה אשר משפחתי נושאת עד היום את אימי הגלות הנוראה הזאת ביתר שאת, המדינה הזאת היא התרופה היחידה שמשככת במידת מה את הכאב. אך למרות השמחה הגדולה אינני חוגג ביום העצמאות.
כילד שגדל בשכונת בית וגן הירושלמית וכמי שלמד ב"חיידר" אני זוכר כיצד בבוקר יום העצמאות הגענו ללימודים כרגיל ושוחחנו בהתרגשות על הזיקוקים המרהיבים שהאירו לילה קודם את שמי השכונה, הם באמת היו מרהיבים וחשתי שאנחנו חלק מהחגיגה, אך "המלמד" שלנו ששמע את השיחה הסביר לנו ש"שיום העצמאות הוא חג של החילונים, לא לימדו אותם לשמור שבת וחגים ולכן החילונים המציאו חג משלהם".
כעבור מספר שנים כשגדלתי קצת, הצטרפתי לטרנד שהיה מקובל בקרב ילדי השכונה והתפלחתי לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. צפיתי נפעם במשמר הכנסת הצועד באופן מופתי במדיו ההדורים, בחיילים נושאי הדגלים שיצרו צורות שונות לקול תשואות הקהל ואז הגיעו קטעי השירה ומשהו לא הסתדר לי; הרי אלו ימי ספירת העומר ובביתי הקפידו שלא לשמוע מוזיקה, אז איך הם שרים כאן? ובכלל, שירת נשים?! נזכרתי אז בדברי המלמד שלי בחיידר "שיום העצמאות הוא חג של חילונים". בשנה שלאחר מכן כבר נשארתי בבית ומאז ועד היום, כמו מרבית הציבור החרדי, אינני חוגג את יום העצמאות.
זה לא תמיד היה כך, היו שנים שחלקים מהציבור החרדי חגגו ממש ביום הזה, בשירים ובשמחה, היה זה בראשית שנותיה של המדינה כאשר נדמה שהנס הבלתי נתפס בהקמת המדינה אחרי אלפי שנות גלות יתורגם לכך שהיא תהפוך למקום בו היהדות תפרח שוב כבראשונה, ויחד עם שיבת הגלויות לארצם, אזרחי המדינה הזאת ישובו גם למקורותיהם הרוחניים.
1+אך מהר מאד הגיעה ההתפכחות
המאבקים הקשים והנואשים להצלת העולים הרבים משמד רוחני, המלחמה נגד גיוס הבנות לצבא, חילולי השבת הנרחבים בפרהסיה ועוד, כל אלו הבהירו לציבור החרדים לדבר השם כי כוונותיהם ופועלם של מקימי המדינה רחוקים מאד מחזון המדינה היהודית אליו ייחלו. מדינת ישראל נעשתה כור היתוך בו דורות של יהודים עברו חינוך מחדש אשר בינו לבין המסורת היהודית אין ולא כלום.
ההתפכחות הכואבת הזאת הביאה להתבדלות של החרדים מהמדינה וליחס לעומתי כלפי מוסדותיה ומנהיגיה ובוודאי כלפי חגיגותיה, שכן, אם זאת מטרת המדינה, כיצד ניתן לחגוג את הקמתה?!
בשעתו נדמה היה כי החילוניות ניצחה. מדינת ישראל הצמיחה מאות אלפי ילדים עמי ארצות שגדלו להיות חילונים למהדרין, ונראה כי חלומם של מייסדיה התגשם. החרדים מאידך, הסתגרו בתוך עצמם וניתקו מגע עם המדינה שסבבה אותם. חומות הגטו החרדי הוגבהו כך שלא שהרוחות החילוניות לא יחדרו פנימה והחרדים חיו כמו באוטונומיה. את ההתנהלות מול מוסדות המדינה ניהלו נבחרי הציבור החרדי, שתדלנים ועסקנים, בעוד הציבור הרחב שומר מרחק. כך התנהלו הדברים במשך שנים רבות.
1+אבל אז התחיל השינוי
אחרי דורות שהחילוניות יצקה לאורח חייה ערכים ואידאולוגיות שהוחלפו מעת לעת לפי הצרכים ורוחות הזמן, הגיע עידן בו החילוניות התקשתה להמציא את עצמה מחדש והחיים החילונים החלו לאבד את חינם. הריקנות פשטה והעיקה ודור חדש של צעירים חילונים התחיל לחפש משמעות, חיפש וחיפש ורבים מאותם צעירים מצאו אותה לבסוף ביהדות.
לא צריך להתאמץ כדי לזהות את שינוי הזה, כל מי שמאזין לפסקול המוזיקלי שמלווה את העידן הנוכחי יוכל להבחין כי השירים המובילים כיום בפלייליסט של תחנות הרדיו מאופיינים בזיקה ברורה למסורת ישראל בשונה לחלוטין מהעבר הלא רחוק. וזה לא קורה סתם כך – סקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות מלמדים כי בקרב צעירים קיימת מגמה מובהקת של התקרבות למסורת היהודית, ולפי סקרים אחרים מתגלה כי מרבית הציבור היהודי בישראל כיום ממוקם על הסקאלה בין אורח חיים חרדי למסורתי, וזו בהחלט בשורה נפלאה.
עד אשר תושלם המהפכה היהודית – עוד ארוכה הדרך. המגמה החיובית הזאת אינה נסתרת מעיניהם של גורמים פרוגרסיביים שהדבר חורה להם מאד והם פועלים בכל כוחם כדי לעצור אותה. ניטשת כיום מלחמה קשה מול אותם גורמים המנסים ולעתים אף מצליחים לכפות את דעותיהם על הציבור וקשה להעריך כיצד תסתיים המלחמה הזאת. כפי הנראה היא תימשך עוד זמן, אולם כשהיא תוכרע בעז"ה בניצחון היהדות או אז נחגוג כולנו יחד את העצמאות האמיתית.
