אירועי יום הזיכרון נפתחו בבית יד לבנים בירושלים | צפו

"את איתן בלחסן", סיפר בנט, "הכרתי בקורס מ"פים. התרשמתי במיוחד משלוות הנפש של איתן. כשכולם היו בלחץ לקראת תרגיל או משימה, הוא היה נשאר רגוע ומחויך. הוא היה אדם יפה-תואר, ותמיד היה נראה שהוא מצליח לעשות הכל באופן מושלם. מספר שנים מאוחר יותר, איתן פיקד על סיירת הצנחנים בפעולה בלבנון ונפל בקרב. מבחינתי, איתן לא היה מושבניק, או מרוקאי או טוניסאי, הוא היה לוחם. והוא היה אחי".

"יואב הר שושנים היה צנחן גבוה, צנום, חייכן ובעיקר – טוב לב. בחור דתי מהיישוב אלקנה. עשינו יחד תורנויות מטבח בבה"ד 1. שעות של שיחות על החיים, על האמונה, על הקשיים בשירות. אחרי קורס קצינים, כל אחד יצא לדרכו ומעת לעת דרכנו הצטלבו, בעיקר בדרום לבנון. ויום אחד, יום עצוב אחד, שמעתי שהוא נהרג בהיתקלות בדרך למוצב סוג'וד. מבחינתי, יואב לא היה "מתנחל" או "אשכנזי". הוא היה לוחם. והוא היה אחי.

את שמעיה-אביחי דנוך הכרתי כאשר הגענו, חייליי ואני, להתארח משך מספר ימים במוצב ריחן לקראת פעולה באזור. את המקום תפסו לוחמי גולני. איך שנכנסנו למוצב, הגיע אלינו אחד הלוחמים, בחור כריזמטי עם חיוך ענק – "דנוך" כולם קראו לו. הוא מיד דאג לנו לארוחה וארגן לחיילים שלי מקום לישון. הוא אמנם לא היה המפקד הרשמי של המוצב, אבל הוא היה הרוח החיה. כל בעיה שיש – דנוך ידאג לך, ותמיד עם חיוך ואהבה.

ערב אחד הגיעה למוצב הנידח הזה משאית. יצאו ממנה רביעיית נגנים צבאיים: נגן צ'לו, כינור, גיטרה ועוד משהו. דנוך קרא לכולנו להגיע לחדר אוכל וסיפר לנו שיש הופעה של להקה. התיישבנו בחדר האוכל. הנגנים התארגנו, ואז הם התחילו לנגן. מוזיקה קלאסית, מוצארט או משהו. הלוחמים הסתכלו אחד על השני בתימהון. לא הבנו מאיפה הביאו לנו עכשיו את המוזיקה הזאת. ואז דנוך בא עם חיוך לאחד הנגנים ואמר לו: "אחי, תביא לי רגע את הגיטרה". תוך דקה הוא אירגן ארבעה מהלוחמים שידעו לנגן, והעביר להם את הכלים. הם ניגנו, ואנחנו שרנו זוהר ארגוב לתוך הלילה.

מספר שבועות אחר כך הודיעו ברדיו שסמל-ראשון שמעיה-אביחי דנוך נפל בקרב בריחן בעודו רץ תחת אש כבדה למשימה. לא רציתי להאמין. ביררתי. זה היה דנוך. מבחינתי דנוך לא היה "תימני" או "ישראל השנייה". הוא היה לוחם. והוא היה אחי".

יו"ר הכנסת מיקי לוי נאם בטקס ואמר: "כל יום מביא עימו זיכרונות של אהובינו. כשאנחנו אוכלים עוגת גבינה שהוא אהב, כשאנחנו חולפים ליד בית הספר בו למדה, כשאנחנו רואים ברחוב את גבו של אדם שמזכיר לנו את אהובינו. פתאום זה מכה בנו. תמונה עמומה מימים אחרים, שמחים יותר. געגוע עז. תחושת החמצה. דקירה בלב. אנחה. דמעה. וככל שחולפות השנים, למרות שהזיכרונות מתעמעמים והולכים, הגעגוע רק מתחדד כתער ופוצע את הלב יותר. המחשבות מה היה קורה אילו. לאן הם היו מגיעים בחייהם? איך החיים היו נראים בלי הדפיקה ההיא בדלת?"

"אהוביי, שילמנו את המחיר הכבד ביותר על תקומת ישראל בארצו ועל הזכות הגדולה לחיות חופשיים בארצנו. את הנעשה אין להשיב. נשאר רק לבחור בחיים ולהמשיך. עוד יום ועוד אחד. למען הילדים. למען הנכדים. למען ההורים. בשביל אהובינו שהיו רוצים זאת. אני יודע מקרוב אילו תעצומות נפש זה מצריך. גם זו גבורה אמיתית.

לצערי הרב, גם השנה התרחבה משפחת השכול. אזרחים, חיילים ושוטרים נהרגו ונפצעו באירועי טרור שפלים. שוב ושוב ראינו כי המחבלים בני העוולה לא מבחינים בהבדלים בינינו. אהובינו שילמו בחייהם כדי שעם ישראל ימשיך לחיות בארצו. בואו נהיה ראויים להם. ביום הזה שבו עם ישראל כולו מתייחד עם הנופלים ועם הנרצחים, בואו נבטיח לעצמנו להיות שונים, לנהל את הוויכוחים בינינו בכבוד הדדי. מתוך ראייה של אחים לגורל משותף".

מדינת ישראל מתייחדת הערב (שלישי) עם זכר הנופלים במערכות ישראל ופעולות האיבה בשוראירועת י זיכרון והנצחה. משרד הביטחון פרסם ערב יום הזיכרון את מניין חללי מערכות ישראל משנת 1860 ועד היום שעומד על 24,068. מיום הזיכרון אשתקד ועד היום נוספו 56 חללים למניין הנופלים כשמלבדם נפטרו במהלך השנה 84 נכים כתוצאה מנכותם והוכרו כחללי מערכות ישראל.

על פי נתוני הביטוח הלאומי, 3,199 אזרחים נספו בפעולות איבה מיום הקמת המדינה. בתוך נתון זה כלולים גם 125 נתינים זרים שנספו בארץ ומאה אזרחים ישראלים שנספו בפעולות איבה בחו"ל.