בכל פעם כשהזדמן לי לפגוש בה היא הייתה עסוקה – מתזזת ממקום למקום במין מרץ של עבודה. מעולם לא חשתי שיש בה משהו שונה, ולכן כל כך הופתעתי כשגיליתי שהיא לקוית ראיה. מתקשה להאמין פניתי אליה והיא אישרה: "בעין ימין אני עיוורת לחלוטין ובעין שמאל אני רואה רק מקרוב ורק דברים שהצורה שלהם גדולה וברורה. את החרקים על הרצפה, למשל, אני לא רואה", היא שיתפה וכבדרך אגב ציינה שלא תמיד כך זה היה. "נולדתי עם שתי עיניים בריאות, ואילולא הטעות ההיא גם היום הייתי רואה". הסקרנות הכריעה אותי ובעקבותיה החלטתי לצלול לסיפורה של רב"ט חן, מש"קית חינוך בבסיס פלמחים.
"עד גיל שנתיים הכל היה כרגיל – הייתי ילדה בריאה ואמא שלחה אותי לסוג של משפחתון שממשיך גם לשעות הצהריים", פותחת חן ומספרת שאימה הייתה משאירה אותה במשפחתון על מנת שתוכל לעבוד. "כל יום הייתי הולכת לשם. יום אחד בסביבות השעה עשר בבוקר הייתי בחצר ושיחקתי עם הבימבה, ואז הגננת דחפה אותי. נפלתי מהבימבה ונדקרתי בעין ימין. במקום לקרוא לאמבולנס או להודיע לאמא שלי הגננת פשוט השאירה אותי כך, ובארבע בצהריים, כשאמא חזרה לאסוף אותי, היא מצאה אותי עם עין מדממת". מכיוון שעבר זמן רב בין התקרית לבין הרגע בו הובהלה חן לבית החולים, שטף הדם התפשט לעין שמאל וגם היא נפגעה. בחדר הניתוח לא הצליחו להציל את עין ימין שבה עצב הראייה והרשתית נהרסו לחלוטין, והעין השנייה נותרה עם לקות.
חן מספרת שאמנם היא חצי עיוורת, אך עם זאת תמיד חונכה להיות עצמאית ולהסתדר. "אמא לימדה אותי הכל מחדש, ממש כמו שמלמדים תינוק קטן. בהתחלה בכלל לא ראיתי בשתי העיניים, אז היא הרגילה אותי לזהות חפצים בעזרת חוש המישוש. אחרי זה, התחלתי לראות במעומעם בעין שמאל והיא אימנה אותי לזהות דברים על פי צבע וצורה", כשחן מדברת על התמיכה של אימה גוון קולה משתנה ונהפך לחם ורך יותר. "אמא מעולם לא נתנה לי להרגיש שונה – היא תמיד התייחסה אלי כשווה בין שווים ודרשה שכך גם אתייחס לעצמי. למדתי כמו כולם, פיתחתי כישורים ותחביבים כמו כל ילד רגיל ותמיד דבקתי בכך שאוציא מעצמי את המירב. אני מציירת, מנגנת על גיטרה, מתניידת בעצמי באוטובוסים וכל אלו הודות לאמא שלא וויתרה".
"התפקיד אפשר לי להגשים חלום"
גם כשהגיע הצו הראשון אל תיבת הדואר של חן, היא הייתה נחושה להתגייס כמו כל בני כיתתה. "מאז שאני קטנה החלום שלי היה להתגייס לצבא ובעיקר לחיל-האוויר, אולי בגלל שאף פעם לא טסתי", היא צוחקת. "ראיתי בזה אקט ערכי ויפה. לצו הראשון הלכתי עם בית-הספר ושם נתקלתי בבעיה – במבחנים הפסיכוטכניים הכתב היה קטן מדי עבורי, והם לא הצליחו להגדיל אותו. אחרי זה קראו לי עוד כמה פעמים, ועדיין הייתה את הבעיה עם המבחנים. זה היה מפרך, לא אשקר, אבל עם זאת הייתי להוטה להמשיך".
בסוף התגייסה חן דרך עמותת "מגדל-אור" המסייעת ללקויי ראייה ועיוורים בתהליך. "שובצתי בבסיס פלמחים, ובגלל שיש בו הרבה מתנדבים אז הוא מאוד עוטף ומותאם לבעלי מוגבלויות. בערך חודש אחרי שהגעתי לבסיס עשו לי 'הדרכה שיקומית' שזה מעין מבחן שבודק איך אני מתמצאת בסביבה ומוודא שאני מכירה את המקום". כשאני שואלת את חן על התפקיד היא נמלאת התלהבות ועונה בגאווה: "הצלחתי להגיע לתפקיד שבאמת רציתי. רציתי חינוך, רציתי אנשים, רציתי ערכים ואני אוהבת את המקום הזה. אנחנו עובדים עם הרבה גורמים, נחשפים להמון עניינים ועוסקים בעשייה. תמיד השתוקקתי לעבוד בחינוך והתפקיד אפשר לי להגשים חלום".
הכתבה נרשמה על ידי יעל פוקס, מערכת אתר צה"ל – חיל האוויר
צילום: באדיבות המרואיינת
