"איגרת הפסח" היא למעשה חלק מאוסף ניירות ומסמכי תיעוד הנקראים "מכתבי יב", אשר נכתבו בידי או אל הקהילה היהודית בעיר יב (הנקראת גם אי אלפנטין- אי הפילים ביוונית), במאה החמישית לפני הספירה. רובם המכריע של מכתבי יבב נכתב בארמית.
האיגרת היא מעין "פוסט" קדום של אושייה בשם חנניה, אשר פונה אל היהודים (ובראשם ידניה המנהיג), בהוראת המלך הפרסי ומבקשם לשמור את מנהגי חג הפסח וחג המצות (חוקרים סוברים שאלו שני חגים שאוחדו במשך השנים). חנניה לא משאיר את היהודים להבין לבד את הוראות החג ומפרט כיצד לעשות זאת: "כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב־14 בין השמשות עשו פסח. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא ייראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה".
איגרת הפסח, עקב היותה פפירוס כלומר נייר עשוי צמח גומא, נשמרה היטב במהלך השנים, אך בכל זאת שחזורה לקח זמן רב. השחזור התבצע על ידי פרופסור בצלאל פורטן וד"ר עדה ירדני ז"ל, והצלחתם היתה חלקית – רק כשליש מן האיגרת המקורית שוחזר, אך גם הוא הספיק לעשות היסטוריה ולהיות התיעוד הקדום ביותר לחג הפסח.
חנניה, אשר שלח את האיגרת היה ככל הנראה מנהיג יהודי חשוב אז שפעל בירושלים, תחת השלטון הפרסי. הוא שלח את האיגרת ליהודי יב על מנת להכיר להם את הוראות החג המפורטות היוצאות מירושלים. כמובן שיהודי יב הכירו את החג לפני, אך היו כבר אז הוראות רבות לחגיגת החג בעל פה וצורך ב'יישור קו' מסוים בין הקהילות השונות.
מעמדו החשוב של חנניה ניכר כבר בתחילת האיגרת, כאשר הוא מזכיר את שם הפחה הפרסי של מצרים כאסמכתא לאמינות המצוות שהיהודים נדרשים לקיים בפסח. על פי השערות, המצרים לא מאוד אהבו את חגיגות הפסח באי המוקדש לאל ח'נום, אשר מזוהה עם האייל- החיה אותה הקריבו היהודים בפסח. על פי ההשערות הוראות חנניה כנראה הביאו את המצרים להרוס את המקדש היהודי, עקב רמיסת כבוד אלם. לכן נוסף להיותה מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה מאוד, כבר שיצאה היא היוותה השפעה לא קטנה על ההיסטוריה ויחסי המצרים והיהודים על "אי הפילים" בין מימיו של נהר הנילוס.
