בשנת 2015 התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת נוכח גל אירועי טרור נוסף שפקד את ישראל. הוא החל כחודש לפני הרמאדן בפיגוע קשה בגבעה הצרפתית בו נרצח שלום יוחאי שרקי ז"ל והגיע לשיאו בתקופת בתקופת הרמאדן.
במהלך הישיבה טען ראש אגף המודיעין בצה"ל כי אחת הסיבות לגל הטרור האחרון בירושלים וביהודה ושומרון היא תחושת יאוש בקרב הפלסטינים, ובמיוחד בקרב בני הדור הצעיר.
והנה, 7 שנים לאחר מכן שוב אנחנו מוצאים את עצמינו בשיאו או שמא בתחילתו של גל טרור נוסף בו נשמעות 2 זעקות קשות ומרות: האחת זעקת משפחות הנרצחים והנופלים והשניה היא זעקת האמת אותה ממאנים לשמוע עדיין חלקים בציבור ובהם אף לעיתים קצינים בכירים למודי ניסיון בלחימה מול הטרור. קשה להבין את טענת הייאוש הנובעת מחוסר האופק המדיני בה אוחזים עדיין בעקשנות אלו שבמודע או שלא במודע ממשיכים לדברר את הטרור שלא לומר אף מצדיקים ומעודדים אותו כאשר הם טוענים בשם המפגעים טענה חסרת היגיון בשל העובדה כי גלי הטרור הגבוהים ביותר תמיד התבצעו במקביל למשאים ומתנים עם הפלסטינים וטענה חסרת כל שחר בשל העובדה כי יותר יהודים נרצחו ע"י מוסלמים עוד קודם הקמת המדינה מאשר לאחר הקמתה כפי שארע לדוגמא 1066 בהתקפה פראית של מוסלמים מקומיים נגד האוכלוסייה היהודית של גרנדה, במהלכה נרצחו כחמשת אלפים יהודים.
צריך להכיר בעובדה הפשוטה ובאמת הגלויה ולומר זאת בצורה חדה וברורה:הטרור הוא תולדה של שנאה יהודית עמוקה ושורשית ולא בשל מחלוקת טריטוריאלית. כשייאוש פוגש ייאוש הוא הופך לתקווה, וכשערביי ישראל שכבר גמלו בליבם אומר כי מדינת ישראל היא עובדה בשטח פוגשים חוסר אמונה בצדקת הדרך שמתבטאת בעצירת בנייה ביהודה ושומרון, הזנחת הנגב, חוסר רצון ויכולת לקבוע עובדות בירושלים ובהר הבית, הם נמלאים רוח חדשה; רוח טרור, רוחות מלחמה. על כן, גל הפיגועים הנוכחי ואלה שהיו לפניו וכך גם פעולות הטרור של הרשות הפלסטינית היוזמת ומעודדת טרור ופעולות הטרור של ארגוני הטרור האחרים נובעות מתוך תקווה אידאולוגית טוטליטרית מוסלמית להשיג את מטרותיה באמצעות טרור ולא מתוך יאוש.
לפני שנתיים עמדה בפני מדינת ישראל הזדמנות פז לחזק את ריבונותה כאשר הנשיא טראמפ פתח את הדלת בפני ישראל להכריז ריבונות בבקעת הירדן וביהודה ושומרון אך ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בחר שלא לעשות זאת. באופן לא מפתיע התהפכו היוצרות ובמקום להרחיב את הריבונות הישראלית ולחזקה בבקעת הירדן וביהודה ושומרון אנו נלחמים כעת על ריבונותינו בנגב ,בגליל ובערים המעורבות במרכז הארץ ועל קיומה.
הרשות הפלסטינית שעיניה לציון תמיד צופיה זיהתה שוב את חולשתנו והיא הפיחה וממשיכה להפיח בשאיפותיהם הלאומיות רוח תקווה שמתבטאת בשליחת זרועות השפעה לבדואים בנגב ולתוככי ערי ישראל בניסיון לערר את ריבונותינו במקום בהם אנו חשים יציבים. בפעולתיה מזכירה לנו הרשות הפלסטינית שוב ושוב כי במזרח התיכון מי שלא מסוגל לקבוע ולשמר ריבונות בערי ספר יאבד אותה במהרה בערי המרכז.
"להיות או לא להיות?! זאת השאלה" כתב המחזאי ווליאם שקספייר. שאלה זו משקפת היטב גם את המחזה הישראלי בעת הנוכחית, שאלה המהווה תמצית שאלת הקיום, הדרך וצדקת הדרך של העם היהודי בארצו, המתחדדת ומתבררת ע"י המאבק היהודי ערבי בארץ הזאת.
