הדלת נסגרה, והנסיעה החלה. קצת יותר משעתיים, עד הפקקים בכניסה למעבר הגבול מדיקה עם פולין.
הרבה דברים היו בנסיעה הזו מלביב: בכי תינוקות, דיבורים, שקט. עוד דבר היה: הבנה קטנה וזוחלת של פרידה. כי אולי, אבל רק אולי, הנופים האוקראיניים בדרך יהפכו לזירת קרב והבתים יופגזו.
היום עזבתי את אוקראינה בפעם אחרונה למסע זה, אלא אם יהיו התפתחויות חריגות. הגעתי שוב לפולין, לעיירות הסמוכות לגבול. עבורי, חציית הגבול הייתה סמלית. עבור שאר נוסעי האוטובוס, היא הייתה רגע משמעותי בעל חשיבות סנטימנטלית אדירה. כאמור, הדרך חזרה לאוקראינה תיראה אחרת.
הרוסים חורכים את האשמה. ערים כמו חארקיב, חרסון, אודסה, צ׳רניהייב ומריופול לעולם לא ייראו אותו הדבר. בבניינים שהושטחו, הכבישים שנהרסו והתשתיות שקרסו. התקווה היא שאוקראינה תשאר אוקראינה, אל המציאות היא שבכל מקרה תהיה זו מדינה אחרת.
תמיד רציתי לטוס למקום בו סבא רבה וסבתא רבתא שלי גדלו. הוא בכפר סדילקוב במחוז חמלניצקי, הוא במיקולאייב שבדרום.
אך כאמור, נסיבות הגעתי למדינה הקרה היו אחרות לגמרי.
ולא רק המדינה מופצצת: גם חיי אדם הולכים. בהתקפות רוסיות שמצאו יעדים כמו בתי ספר, בתי יולדות ומפעלי נפט נהרגו אזרחים. המספרים עדיין קטנים יחסית, אבל הנגיסה הרוסית בגודל אוכלוסייתה של שכנתה תורגש.
מי ייתן ואוכל לחזור שוב לאוקראינה, כמדינה עצמאית, דמוקרטית וריבונית. ומי ייתן שיישארו בה הבניינים היפים, המונומנטים, מוסדות התרבות, והאנשים.
