היום נכנסתי לאוקראינה בפעם הראשונה בחיי. מכיוון שנכנסתי דרך פולין למערב אוקראינה, הצד הבטוח יחסית של המדינה הקרה, קיבלה את פניי דממה. החנויות סגורות, הכבישים ריקים. כדי לראות בן אדם מסתובב באחד הכפרים – צריך די להתאמץ.
כחצי מיליון אוקראינים נטשו את מולדתם מפרוץ המלחמה ב-24 בפברואר עד היום. לפי הערכות האיחד האירופי עוד 5 מיליון אוקראינים נוספים יעזבו את ביתם בתקופת המלחמה, ויעקרו למדינות שכנות.
היציאה מאוקראינה דורשת מאמץ. לארוז, לזוז, לנסות להגיע לרכבת ולעמוד בצפיפות בתור. למצוא אולי קשרים למישהו שיוציא אותך. וכמו כל משימה שכזו, החלשים נשארים מאחור. אלא שכאן, יש להישארות הזו משמעות נוספות ומפחידה: הם ייאלצו לחוות את נחת זרועה של האש הרוסית, שהפכה ביממה האחרונה ללא מדויקת ולכזו שהורגת אזרחים.
"לעזוב את הבית זה משהו שלא עושים" אומרת לי מרתה, תושבת אחד הכפרים הסמוכים ללבוב. "אני פה, הייתי פה, ואשאר".
ניקח עכשיו צעד אחורה. תחילה, היה נדמה שהמתקפות הרוסיות פחות מכוונות להרג מכוון של אזרחים, ויותר לתקיפת מטרות צבאיות ואתרים חשובים מסוגים שונים. כך, נגרם לא מעט נזק לתשתיות ולמבנים, אבל המחיר ששילמה אוקראינה בחיי אדם – היה בתחילת השבוע נמוך באופן יחסי לזה שהיא שילמה היום.
האזרחים החלשים לצד העיקשים נשארו מאחור, נתונים לחסדי הצבא הרוסי. ובכל החזיתות יש בלגאן: בצפון בלארוס עושה שרירים, וחארקיב סובלת ממתקפות, מהרס ומהרוגים רבים; שיירת משוריינים נוספת מתקדמת לעבר קייב, וכעת היא מרוחקת כ-60 ק"מ ממנה; בדרום – כוחות רבים זורים לאודסה ולמריופול דרך הים האדום.
אז כאמור, האש מתחזקת ומדויקת פחות. את התוצאה נראה בשעות הקרובות, בלילה הזה.
והשקט הזה, שמגיע אולי לפני הסערה הגדולה, עושה משהו. אם אתמול פסקול היום שלי כלל בעיקר צעקות ובכי במחנה הפליטים שבפולין, היום באוקראינה כבר כמעט ולא שמעתי כלום. השקט הזה לא מתעתע, אלא ברור ואומר: סכנה מתקרבת.
