במהלך הביקור שלי היום במעבר הגבול\מחנה הפליטים Medyka שנמצא בגבול פולין-אוקראינה, היה אפשר להבחין בשתי תגובות מנוגדות של האוקראינים: בכי ואדישות.
בכי, כי כל ילד או ילדה שחיים בבית מערבי יחסית לא היו יודעים להגיב אחרת לנטישה של כל המוכר להם, על מנת לנסוע 40 עד 50 שעות ברכב צפוף, כל זאת כדי להגיע לספסל מעופש, להתעטף במעיל ולחכות שהמתנדב של הלב האדום יביא כוס מרק חם.
שליח חדשות 14 נתי לנגרמן בדיווח ממדיקה, גבול פולין-אוקראינה: "המעבר מתפקד כמו מחנה פליטים, הגיעו לכאן יותר מ-100 אלף אזרחים בימים האחרונים"#המהדורה_המרכזית@NatiLang32 @MaggieTabibi @YonaTanTico pic.twitter.com/6BruWmPn4M
— עכשיו 14 (@Now14Israel) February 27, 2022
אדישות, כי האווירה הייתה מעשית: העם הזה סומך על הצבא שלו, מאמין שזה הפתרון הנוכחי למצב, ויודע שצריך לשנס מותניים עד יעבור זעם.
כך, בתכלסיות מעשית – ניגשו האוקראינים לערמות הבגדים שחיכו להם בכניסה לפולין, נעזרו במתנדבים פולנים שהכווינו את דרכם, ובעיקר חיכו לחזור הביתה.
החוזק הזה מתכתב עם השתקפות התנהלות הצבא האוקראיני. פרטי מהלכי המלחמה הם לא העיקר, אלא הרוח: האוקראינים מרגישים שהצבא לא מוותר על אף עיר או סמל במולדת שלהם. כמו שאמרה לי לודמילה (46) מדניפרו, "יש בחורים חזקים, בלב לא פחות מבגוף". כלומר, רוח הלחימה ותחושת צדקת הדרך מפצים על החסון המספרי.
ונדמה שזה עובד: המלחמה עדיין לא הוכרעה, רחוק מכך. וזו אמירה שנשמעת כמעט דמיונית כשמשווים את רוסיה לאוקראינה, בכל היבט. קייב לא נפלה, כך גם חארקיב הרגישה מצפון ומריופול מדרום.
העם האוקראיני דומה יחסית לעצמו, לא מגוון כמו החברה הישראלית. מעין אגרוף קמוץ שכזה, קרוב אחד לשני. גם אם יש ביקורת או התלהבות ממעשי המעבר בסכסוך הזה, האוקראינים סומכים על עצמם. ועובדה, זה די עובד להם.
