"עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב' י"ח), כך לעג רבשקה, שר הצבא האשורי לחזקיהו מלך יהודה, בעקבות הבריתות חסרות הערך שכרת עם מלך מצרים, ונותר לבסוף לבד במערכה. מאז חלפו כבר אלפי שנים והמשוואה נותרה זהה, ברגע האמת, מדינה יכולה לסמוך על עצמה ועל צבאה בלבד.
התוצאה במאבק הרוסי-אוקראיני ידועה מראש. איש לא יודע בדיוק כיצד, מתי או באיזו עצימות הדברים יקרו, אבל החל מן הרגע הראשון היה ברור שמדינות חבר העמים נמצאות באזור השפעה רוסי, וכי למערב אין הרבה מה לעשות בנידון. אוקראינה בפרט, בהיותה אזור אסטרטגי אשר חולש על צפון הים השחור, שכולל בעיקר שטח פתוח ומישורי למדי ומאפשר גישה עד למרכז אירופה, תמיד הייתה יעד להתכתשות בין מעצמות אירופית. מעבר לכך, עבור רוסיה, אוקראינה היא ערש התרבות הרוסית בימי הביניים, "רוס של קייב" כונתה בעבר.
אבל "המקרה האוקראיני" לא אמור למשוך עניין מיוחד בגלל מאפיינים אסטרטגיים או תרבותיים ייחודים, אלא דווקא בגלל מה שמחבר בינו לבין כל מקרה נוסף של מתן חסות מצד מעצמה כלשהי למדינה בפריפריה העולמית.
אוקראינה נמצאת כבר שנים במאבק פנימי וחיצוני ממושך על מנת להתקרב אט אט לעבר המערב, תוך כדי ניסון בלימה הולך ומתעצם מצד רוסיה, ששיאו במלחמה הנוכחית. האוקראינים סיכנו הרבה מאד, אולי את הכל, על מנת לזכות למה שזכו לו המדינות הבלטיות – חברות בברית ההגנה של נאט"ו. ומתוך מחשבה שהמערב רואה גם הוא באוקראינה נכס אסטרטגי, סמכו על כך שינתן להם הגיבוי ההולם על מנת להשלים את התהליך באופן סביר, גם אם לא מושלם.
אבל המערב, כפי שהיה תמיד, חושש ליטול סיכונים מול משטרים סמכותניים ועוצמתיים שעומדים מולו. הוא מוכן ברוב המקרים לסכן מעט את האינטרסים הכלכליים שלו, אבל סיכון חיי האזרחים נשמר אך ורק למקרים בהם צבא האויב נמצא כבר אצלו בפתח. לכן, בעל ברית מיטבי מצד המערב, הוא כזה שאינו נמצא בסכנה קיומית או כזה שנמצא בסכנה כזאת אך מסוגל בסיכוי סביר להגן על עצמו בכוחות עצמו. בכל אחת משתי האפשרויות בעל הברית אינו דורש ממעצמות המערב "לפדות את הצ'ק" בסבירות גבוהה.
בצר לה, אוקראינה לא עומדת בתנאי הסף. היא נמצאת באזור השפעה רוסית ולכן בסכנה של ממש מצד הרוסים ובעלי בריתם, ומנגד אינה נתפסת כמדינה חזקה דיה על מנת לעמוד בפרץ. אם תשימו לב, הנתון הראשון כלל אינו בשליטת אוקראינה, והנתון השני דורש ניהול מיטבי ומאמץ עילאי.
מדינת ישראל, על אף השוני הרב, נמצאת בסיטואציה דומה. ישראל היא מדינה יהודית זעירה, בלב אזור השפעה מוסלמי אדיר. היא נמצאת באזור המחבר בין אסיה לאפריקה, ובין הים התיכון לים האדום. ואם לא די בכך, היא יושבת בארץ אשר מהווה את לב התרבות המונותאיסטיות.
על פניו, בדומה לאוקראינה, ישראל ניצבת באזור אסטרטגי ותרבותי משמעותי, אך גם בסכנה קיומית משמעותית שמורידה מאד את ערך המניה שלה בעיני בעלי ברית פוטנציאלים. יכולתה של ישראל להגן על עצמה, בכוחות עצמה, היא הדבר היחיד שמפריד בינה לבין גורל דומה ואף גרוע יותר מהגורל האוקראיני.
לאורך עשרות שנים ישראל הצעירה והשברירית הצליחה במאמץ עילאי, אולי בנס, למצב את עצמה לא רק כעובדה מוגמרת בעיניי אויבותיה, אלא גם כמעצמה אזורית. עובדה זו, וזו בלבד, היא זו שגרמה להשקעה האמריקנית הגדולה בישראל החל משנות ה-70 והלאה (לפניה בעלי הברית העיקריים היו בעיקר הצ'כים והצרפתים).
אבל מעמדה של ישראל במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד במבחן, ומאותגר באופן מתמיד על ידי אויבותיה. מלחמה אחת לא מוצלחת או משבר אחד משמעותי דיו, עלול להרחיק את בעלי הברית במערב כהרף עין. מה שיישאר לאחר מכן הוא בעיקר מס שפתיים וכמה מחוות כלכליות חסרות משמעות, שלא יועילו לאף אזרח ישראלי הרוג, כפי שהן לא מועילות לאוקראינים.
בריתות בינלאומיות, הן כמו תו חנייה, הן תמיד ישמרו לך מקום פנוי, אבל רק בהנחה שיש לך רכב שמאפשר לך להגיע באופן עצמאי. יש להן ערך, ויש להן חשיבות כתוספת בסופו של תהליך ארוך, אבל את הבסיס הביטחוני כל מדינה צריכה לייצר בעצמה.
באותו אופן, אם מדינת ישראל תשכיל לשמור על מעמדה, היא תוכל להמשיך ולהנות מהיוקרה ומהתועלת של בריתות בינלאומיות עם המעצמות, בעתות שלום ואולי אף בסכסוכים מוגבלים. אבל אם תאבד אפילו לרגע את המעמד הזה, נישאר לבדנו לספוג את האבדות. ישראל צריכה להסתכל היטב על אוקראינה ולוודא שלעולם לא תסיים כמותה.
שי רוזנגרטן הוא חבר תנועת ״אם תרצו״
