פסטיבל קאן האחרון עורר סערה לאחר שסרטו האנטי-ישראלי של נדב לפיד 'הברך' זכה בפרס חבר השופטים. לפיד הבהיר לכל מי שהעז לשאול כי הוא אינו מייצג את ישראל וכי העובדה שקיבל מימון מקרן הקולנוע הישראלית אינה אמורה להשפיע על התוכן של יצירתו. הסערה נמשכה כאשר הצוות הערבי של הסרט 'ויהי בוקר' החליטו להחרים את הפסטיבל בטענה שהם לא מסוגלים להזדהות כישראלים – התיוג שתחתיו הוצג הסרט. "אנחנו לא יכולים להתעלם מהסתירה שהסרט התקבל לקאן תחת התגית 'סרט ישראלי'", כתבו השחקנים במכתב להנהלת הפסטיבל. במכתב הם גם תיארו את מדיניות ישראל החל משנת 1948 כמדיניות של "שלילת זכויות, אפרטהייד, שליטה צבאית, אלימות כלפי פלסטינים, מחיקת זהות ועוד". את המכתב הם סיכמו בכך שהם "מתנגדים לכל צורות הדיכוי של המשטר הישראלי נגד הזכות של העם הפלסטיני לחיות, להיות וליצור". אם לא די בכך, ערן קולירין, במאי הסרט, שיתף את המכתב ברשתות החברתיות וכתב: "אני אוהב את האנשים האלה ומכבד את ההחלטה שלהם. אני תומך במאבק שלהם. תודה על המילים היפות, קאסט יפהפה".
צפו בתחקיר המלא מתוך "הדו"ח של אראל"
אנטי גיבורים
ד"ר אייל בורס עומד בראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. לפני כשלוש שנים הוא נבחר לתפקיד יו"ר מועצת הקולנוע, הגוף המפקח על קרנות הקולנוע אשר מחלקות מדי שנה ליוצרי הקולנוע בישראל כ-100 מיליון שקלים מכספי משלם המיסים. הוא הסכים להתראיין לערוץ 14 בפעם הראשונה מאז שנכנס לתפקיד ולספר על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של הקולנוע בישראל.
"גדלו פה הרבה אנשי קולנוע, בעיקר בתל אביב, שחושבים שקולנוע זה להציג בפסטיבל, שזה המדד שלך להצלחה", אומר לנו ד"ר בורס בריאיון ראשון לתקשורת מאז כניסתו לתפקיד. "הם נשבו באיזושהי תפיסה שהצלחה בקולנוע בישראל זה להגיע לפסטיבלים, ובשביל להגיע לפסטיבלים צריך הלקאה עצמית. "התפיסה היא שככל שהסרט יותר יציג את הסבל של הצד השני, כלומר לעשות הפוך מהמיתוס הציוני ההרואי, להציג את האויב שלנו בתור הומני ואותנו בתור אנטי-גיבורים – זה יותר טוב. זה ללכת עם איזושהי תפיסה מסוימת שרווחת בעולם המערבי ובעיקר באירופה – הרב-תרבותיות. כלומר, אנחנו צריכים להכיר בכוח של המיעוטים, של המסכנים, וזה תפקידה של האומנות.
"מה שקרה בארץ פחות או יותר זה שנוצר טיפוס ישראלי של האנטי-גיבור, שבעצם מאמץ את אותן תכונות של מי שהיה מקרבן אותו. כלומר, היהודים בישראל מתחילים להיות דומים למי שקירבן אותם – כלומר, מתחילים להיראות כמו נאצים".
השריף הזקן
במצב שנוצר בישראל, בלא מימון מהקרנות כמעט בלתי אפשרי להפיק היום סרט. "התחום של קולנוע מלא באינטרסים", אומר בורס. "מדובר בסכום מכובד שהמדינה מחלקת, ואיפה שיש כסף יש הרבה אינטרסים".
באילו אינטרסים מדובר? "בערך 60 אחוזים מהכסף שזורם בתעשיית הקולנוע הישראלית, אם לא יותר, עוברים דרך שתי קרנות עיקריות שאותן מנהלים אותם אנשים במשך עשרים ושלושים שנה. ליוצרים הייתה תמיד האופציה להתחנף לראשי הקרנות, ולראשי הקרנות היה הכוח לחלק מענקים לחברים שלהם, בוודאות כמעט בלי פיקוח. בסופו של דבר מנהל הקרן הוא שריף, הוא עושה מה שהוא רוצה. זה תפקיד מאוד חזק".
"הבעיה היא שלא מדובר פה בכסף שלהם או של אבא ואימא שלהם, זה כסף ציבורי. כשהם מקבלים החלטות למי לתת, עליהם לזכור כי לכל ישראלי, לא משנה איפה הוא גר, מותר להגיש בקשה לקרן ולקבל ממנה כסף".
"רק אם תראיין משפחות מחבלים"
מינויו של בורס ליו"ר מועצת הקולנוע לא הגיע משום מקום. מדובר בחלק ממערך שלם של רפורמות שניסתה לקדם השרה מירי רגב כשכיהנה כשרת התרבות בשנים 2020-2015. "התחום הוויזואלי הוא התחום הכי חשוב היום, והתחושה שיש לי יכולת להשפיע דרך התחום הזה היא מה שגרמה לי ללכת אליו", מסביר בורס כשאני שואל אותו למה בכלל הוא בחר בקריירה בתחום הקולנוע.
כשפנו אליו בבקשה שיצטרף למועצה ויעמוד בראשה הוא הסכים מיד. "זה מתאים לי", הוא אומר. "לא רק לעשות אומנות אלא להיות בחזית של ההשפעה בתחום. ככה אנשים שמבינים פחות ממני בקולנוע לא יקבלו החלטות על התחום שאני אוהב. ידעתי שאני מאוד אשמח להיות בחזית של העניין הזה".
בורס לא מדבר מתוך תיאוריה. יש לו בעצמו ניסיון מעשי עם הקרנות. הוא יצר שני סרטים דוקומנטריים: 'חברי הכיתה של אנה פרנק' בשנת 2008, ו'לחיות או למות באנטבה' בשנת 2012. בשני המקרים, למרות שהגיש בקשה לקרנות הישראליות, הוא לא זכה למימון. במקרה של אנטבה, דווקא ערוץ ציבורי במונטריאול שבקנדה הביע עניין ומימן חלק מההפקה.
האם כשיוצר מקבל מקרן קולנוע תשובה שלילית הוא מקבל עמה גם נימוקים לפסילתו? "יש נימוקים, אבל הם בדרך כלל לא מספיק מפורטים. היוצרים צריכים להתעקש לקבל נימוקים אובייקטיביים, נימוקים לעניין. יוצר צריך לקבל נימוקים כמו 'לא ברור מאיזו נקודת מבט מסופר הסיפור', 'אין מספיק קונפליקט', 'אין מספיק שינוי במצב של הגיבור'. שידברו איתנו בשפה מקצועית, שלא יתעסקו באנתרופולוגית-סוציולוגית איפה הצד השני והכאב והסבל שלו.
"למשל בתחקיר שעשיתי על אנטבה לקראת הסרט מצאתי את אחד מהחברים של החוטפים הגרמנים. הוא אמר לי: 'אני אשתף איתך פעולה רק אם תראיין גם את המשפחות של המחבלים הפלסטינים שחטפו את המטוס'. אמרתי לו: 'אני לא עושה על זה, לא מעניין אותי. אני עושה סרט על השבויים שנהרגו. אני לא הולך עכשיו לעשות מה שנקרא הצד השני', ולכן הוא לא השתתף בסרט. אני לא רוצה להגיד שיכול להיות שזה היה חלק מהשיקול של הקרן לא לתת לי מימון, בגלל שלא נתתי את הפרספקטיבה הפלסטינית בסרט, אבל לך תדע".
לא קיבלת נימוקים לפסילת הסרטים שלך על ידי הקרנות? "אני לא זוכר את הנימוקים שקיבלתי. רוב אנשי הקולנוע אוהבים ורוצים לעשות את מה שהם עושים, ולכן כשהם מקבלים תשובה שלילית, זה אומנם כואב להם אבל הם ממשיכים הלאה. ככה זה בדרך כלל. בסרטים דוקומנטריים שעולים מעט, סביב מאה אלף דולר, אפשר להסתדר. אבל כשאתה עושה סרט עלילתי באורך מלא אתה צריך כסף, הרבה כסף".
צנזורה סמויה
עו"ד זיו מאור, מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת, הוא גם חוקר מדיניות הקולנוע, שחקר את נושא מימון הקולנוע בישראל במסגרת נייר מדיניות שכתב לפורום קהלת. "קרנות הקולנוע השיגו שליטה מלאה על השוק בישראל", אומר לנו מאור. "בדקתי את הסרטים שהופקו מ-2012 עד 2015. מתוך קרוב לתשעים סרטים שיצאו באותו זמן, אולי שלושה או ארבעה הגיעו לרמת הכנסות של יותר ממיליון שקלים. כלומר, בלי מימון מהקרנות הם היו מפסידים. זו הסיבה שאף אחד לא נכנס להפקה בלי מימון של קרן ממשלתית.
"אחרי שהממשלה שמה כסף, והיא לא שותפה ברווחים מהסרט, המשקיע הפרטי רואה רווח גם אם הסרט הפסיד בקופות, כי הוא מכסה את ההוצאות ממענקי הקרן. וזאת הנקודה המהותית. משקיע פרטי לא ישקיע בלי שיש קרן, זה כלל ברזל של התעשייה. "זה נותן פתח לקרנות ליצור את האינדוקטרינציה הפוליטית שלהן ובעצם להפעיל את הצנזורה שלה, שהיא הגורם לכך שאין בקולנוע הישראלי יצירות ימניות, פטריוטיות או לאומיות. הן חסמו את השוק הפרטי ומשיגות שליטה מלאה בשוק כולו".
מהפך בקולנוע
כיצד קרה שהקרנות בלמו את שוק הקולנוע הפרטי? בשנותיה הראשונות של המדינה פעל מנגנון שנועד לתמרץ יוצרים להצליח בקופות. כל סרט שמכר מעל כמות מסוימת של כרטיסים קיבל מהמדינה מענק שהגדיל את ההכנסות מהקופות ועודד יצירה של סרטים מוצלחים. כמו דברים רבים בישראל, קו השבר ששינה את המודל והפך את הקולנוע הישראלי מקולנוע עממי לקולנוע אליטיסטי היה המהפך ב-77'.
"מה שקרה בסופו של דבר זה שיושבים חבורה מאוד מאוד מצומצמת של תל-אביבים ורואים את זאב רווח וג'ורג' עובדיה מצליחים עם סרטי הבורקס שלהם, ומרגישים שלוקחים להם משהו שהוא שלהם", מספר מאור. מאור מציין את שנת 1973 כשנה שבה היה שיא הניגודיות: מצד אחד בעולם סרטי הבורקס יצא הסרט 'צ'ארלי וחצי', ומצד שני יצא הסרט 'שלושה ועוד אחת' של מיכאל קאליק.
"זאב רווח באותה שנה קנה קאדילק והיוצר הממוסד של 'שלושה ועוד אחת' נאלץ למכור את הבית שלו בגלל שהסרט לא עשה מספיק כסף, כי הוא פשוט לא מכר כרטיסים", אומר מאור. "או אז קמים שלושה קולנוענים צעירים: ג'אד נאמן, ניסים דיין ורנן שור, ומקימים ארגון שנקרא 'קבוצת קי"ץ – קולנוע ישראלי צעיר'. הם אומרים: 'את הדבר הזה צריך לשנות, אנחנו צריכים קרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי'. שר התמ"ת דאז חיים בר-לב ממפלגת העבודה, שהיה אחראי על המענקים לקולנוע, לא מקבל את ההצעה.
"בשנת 1977 הם הולכים עם הרעיון שלהם לשר התמ"ת החדש, גדעון פת מהמפלגה הליברלית, ואומרים לו דבר שנשמע מאוד הגיוני: למה מדינת ישראל צריכה לסבסד מפעל מסחרי מצליח כמו הקולנוע? זה מוצר מסחרי. אם כבר יש כסף לשים על קולנוע, תשים אותו על קולנוע שלא יכול לעבוד באופן מסחרי, על קולנוע אומנותי, כדי לטפח את אומנות הקולנוע. גדעון פת מקבל את הרעיון, וכך נולדו קרנות הקולנוע והקולנוע האומנותי כביכול, שאיש אינו צופה בו".
פרט לפגיעה בחופש היצירה והייצוג המגוון, יש לכך גם מחירים תרבותיים. "היום בפרספקטיבה של שלושים-ארבעים שנה אנחנו יודעים להכיר בערך התרבותי של סרטי הבורקס ובכך שהם ייצגו בצורה אותנטית את תרבות המעברות, את התרבות המזרחית של עולי ארצות ערב שהגיעו מכל מיני גלויות. חלקם הפכו ממש לנכסי צאן ברזל. לעומת זאת, יצירות מופת כביכול כמו 'החיים על פי אגפא' של אסי דיין, שלא היה רלוונטי לשום דבר חמש דקות אחרי שיצא לאקרנים, עוזרות לך להבין איזה מחיר שילם הציבור הישראלי על האיוולת הזאת" .
אזור הדמדומים
קרנות הקולנוע עובדות עם מנגנון המכונה לקטורים. אלו מומחים, אנשי תרבות ואומנות אשר נבחרים על ידי הקרן כדי לשפוט את התסריטים שמוגשים לה. חוות דעתם של הלקטורים אמורה להוות שיקול מרכזי בהחלטה אם לתקצב סרט כזה או אחר. אלא שלא בהכרח זה אכן מתנהל כך. חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי שימש כראש המטה של מירי רגב בזמן שהייתה שרת התרבות, וגם דחף רבות מהרפורמות שלה (גילוי נאות: הלוי גם כותב טורים ב'עכשיו מגזין').
הלוי טוען שגם במנגנון חלוקת הכסף התגלו ליקויים רבים. "כשנכנסנו למשרד התרבות הבנתי שיש כאן נושא כואב שמחייב בדיקה יסודית", אומר לנו הלוי. "כאשר קצת חפרנו יותר, נערמו על שולחנה של השרה ועל השולחן שלי עשרות תלונות, פניות, בקשות של במאים, של תסריטאים ושל יוצרים, שאומרים לנו בעצם שהכסף חסום". בשלב הזה החליטו במשרד לשכור את שירותיה של חברת מחקר חיצונית שתבחן את הדברים לעומק.
חברת תפן חקרה בעבור משרד התרבות את התנהלות קרנות הקולנוע בשנים האחרונות, איך ולמי חולק הכסף והאם הדברים התנהלו כמו שהם צריכים להיות מנוהלים. "התגלתה תמונה מזוויעה. הרבה מאוד הליכים לא תקינים. היו יוצרים שהעידו שהם קיבלו מהקרנות כסף בלי שום הליך של לקטורה, למרות שמדובר בדברים שהם מחויבים בהם על פי חוק או על פי התקנון.
התגלה גם שמנהלי הקרן אמרו לחלק מהיוצרים שהם יקבלו את הכסף אם ישנו קצת את התכנים שלא באו להם טוב בעין. היו יוצרים שאמרו להם: בואו תהיו לקטורים אצלי ואני אתן לכם כסף לסרטים שלכם".
הדוח של 'תפן', אשר מכיל עדויות רבות של יוצרים, מביא גם את הטענה הבאה: "נאמר במפורש על ידי חלק מהקרנות שלמנהל הקרן או המנהל האומנותי ישנה זכות וטו על פני דעת הלקטורים". הנתונים מאששים טענה זאת. לפי הדו"ח, כ-30 אחוזים מהסרטים שזכו למימון הקרנות קיבלו ציון נמוך מהלקטורים. גם בכיוון ההפוך – 24 אחוזים מהסרטים שקיבלו ציון גבוה מהלקטורים לא קיבלו לבסוף מימון.
אחד הנתונים שייתכן כי הוא תוצאה של ההתנהלות הזאת הוא שרק שמונה אחוזים מהיוצרים שקיבלו תמיכה מהקרן הגיעו מהפריפריה. "ככל הנראה קיים מערך מסוים של החלטות הקרנות הפועל, על פניו, בחוסר סמכות ושקיפות", נטען בדו"ח. "משמעות הדבר היא כי מתקבלות כשליש מההחלטות על חלוקת כסף ציבורי בצורה המעלה ספקות באשר לאכיפתם של כללי מנהל ציבורי תקין, בחוסר שקיפות ובמעין 'אזור דמדומים' אחרי הכרעת הלקטורה המקצועית".
השומרים בכניסה
מלבד העדויות על התנהלות שלא לפי החוק או התקנות וחלוקת כספים לא הוגנת שלעיתים עוקפת את הלקטורים, הדו"ח גם מציג שורה ארוכה של עדויות על חוות דעת מקוממות של לקטורים, שמפעילים שיקול דעת אידאולוגי ולא מקצועי. כך למשל הציג היוצר אמנון וינר חוות דעת שקיבל על אחד מהתסריטים שהגיש: "זוהי מלודרמה כתובה באופן יעיל, שקרית בבסיסה, שבה מתחפש התוקפן לקורבן, ותוצאות הטרגדיה מאיימות לחסל את המעשה הציוני. הסטראוטיפים של טובים ורעים משורטטים בקווים חדים, מוצגים ביעילות, כבכל סרט תעמולה הבוחר בהצגה ישירה ותכליתית של עניינו… דמות כמו הבחור הצעיר היא המצע של 'תורת המלך'… הסרט – סרט שמהותו הוא הסתה גם אם העובדות בעיקרן נכונות".
היוצר אופיר ראול גרייצר, שסרטו 'האופה מברלין' זכה בפרס אופיר וקיבל מימון מקרן רבינוביץ, חשף הערות דומות שקיבל בתהליך הלקטורה. "העירו שהגיבור שנהרג בתאונה צריך להיהרג בפיגוע", טוען גרייצר. אחד המקרים שזכו לחשיפה היה המקרה של היוצר רועי הורנשטיין. הורשנטיין הגיש במשך שנים ארוכות בקשות לתקצוב סרט שהוא מפיק על מבצע מוקד – המבצע האווירי הפותח של מלחמת ששת הימים שבמסגרתו הושמדו חילות האוויר של צבאות ערב.
בחוות הדעת שדחו את בקשותיו נאמר בין היתר כי למרות שהתסריט עשוי היטב מבחינה מקצועית הוא מכיל "מינון נמוך מדי של הממד האנטי־מלחמתי", או "נמנע מלגעת בנושאים כמו אימת המוות וההרס שמלחמה גורמת לשני הצדדים ובעצם קיומה של מלחמה". בסופו של דבר קיבל הורנשטיין מימון מקרן קולנוע שומרון, שהוקמה במסגרת הרפורמות של רגב, וסרטו 'קרב אוויר' צפוי לצאת לאקרנים בקיץ הקרוב.
נאחז באוויר
בשורה התחתונה התוצאה היא שהיוצרים תלויים באופן מלא בקרנות, שהפכו למעשה למעין צנזוריות של התרבות בישראל. "אחד התרגילים הכי מלוכלכים שמנהלי קרנות משתמשים בהם הוא שהם אף פעם לא אומרים ליוצר לא", אומר עו"ד מאור. "הם תמיד אומרים משהו בסגנון: 'תראה, אתה לא תקבל במסלול תמיכה כזה, אבל תגיש עכשיו למסלול אחר ואולי תלך למשקיע ההוא ותבוא ותגיד לו שידבר איתי בטלפון, ואז נעשה פגישה ונראה איך אני עוזר לך בכל זאת'. היוצר, שעדיין חולם להצליח להוציא לפעול את הסרט שלו, נשאר תלוי באוויר באופן תמידי, בסימן שאלה ובמחשבה שאולי אם יקרה כך וכך חלומו עוד יתגשם. כולם מוחזקים על ידי ברוני התעשייה כבני ערובה".
אחת הבעיות הגדולות היא שברוני התעשייה נשארים בתפקידם שנים ארוכות. יו"ר קרן הקולנוע הישראלית למשל, כתריאל שחורי, היה בתפקידו כ-20 שנה ורק לאחרונה פרש. יו"ר קרן רבינוביץ, גיורא עיני, מכהן בתפקידו כבר חצי יובל. במסגרת הרפורמות שהובילה רגב, הציעו בורס ואנשיו מספר יוזמות, ובהן לקצוב את כהונתם של ראשי הקרנות. יוזמה נוספת כללה רפורמה במערך הלקטורים. ראשית, נקבעו קריטריונים למינוי לקטורים כך שיהיה צורך לעמוד בסטנדרט מסוים כדי להתמנות ללקטורה, דבר שנועד למנוע את שיטת "חבר מביא חבר" שנהגה עד כה. שנית, נקבע כי ראשי הקרנות לא יוכלו להתעלם מקביעות הלקטורים, וכי קביעות אלו ייהפכו למחייבות. אלו אומנם שינויים פרוצדורליים, אבל הם משמעותיים ביותר.
"אלו הרפורמות הקטנות שאף אחד לא דיבר עליהן", טוען בורס. אולם השינוי הדרמטי מכול היה הקמתן של שלוש קרנות אזוריות במטרה לגוון את הקולות המושמעים כיום בקולנוע. מדובר בקרנות שומרון, נגב וגליל, שקיבלו יחדיו כ-8 מיליון שקלים מתוך כ-100 מיליון תקציב הקולנוע הכולל. הקרן הפעילה ביותר כיום היא קרן שומרון. "אם אתה לוקח את חוק הקולנוע ואתה רוצה לייצר יותר שוויון הזדמנויות ויותר גיוון בקולות, ולא הצלחת לעשות משהו באמת בומבסטי, לפחות תקים קרנות שמייצגות קולות אחרים, שמקומות אחרים בארץ יופיעו על המסך, שייתנו הזדמנות ליוצרים שלא חיים בתל אביב", אומר בורס. "זה המינימום שאתה יכול לעשות". פתרון נוסף שעמד על הפרק היה ליצור מסלול מימון מסחרי, שיתגמל סרטים שמצליחים גם בקופות.
"צריך לתת יותר ביטוי למה שהעם רוצה", אומר בורס. "אם לא היה חוק קולנוע, כנראה לא היו עושים סרטים בעברית, כי העולם רוצה סרטים הוליוודיים באנגלית, ואת זה כבר המציאות הוכיחה. אז אם אתה רוצה קולנוע בשפה העברית, ואתה מרגיש שלעם ישראל או למדינת ישראל מגיע סרטים בשפה העברית, עליך לאפשר למדינת ישראל ולעם ישראל לעשות סרטים שהם גם אוהבים. אתה יכול גם לעשות איזו קרן אחת או שתיים לסרטים מז'אנרים מסוימים או מסוגים מסוימים וגם לקרוא לזה סרטי אומנות אם אתה רוצה, אבל תיתן גם מקום לסרטים מסחריים. הקולנוע זה שילוב בין אומנות להצלחה כלכלית המבטאת את דעת הקהל. תן לשניהם לבטא את הרצון של הצופים".
להזיז את הגבינה
לפי עמית הלוי, היוזמות של רגב ובורס הן הרקע למסע ההכפשה הקולני שעברה רגב בקדנציה שלה כשרת התרבות. "ברגע שהיא ניסתה לגעת בנושאים האלה, כל העולם השתגע", אומר הלוי. "קריאות הגנאי שהושמעו לעברה בטקסים ציבוריים, עצומות היוצרים ואנשי תקשורת, מופעי מחאה גרוטסקיים, כינויה כ'בהמה' וכן הלאה – הם כולם תוצר של ניסיונותיה של רגב לחולל שינוי".
הקמפיין נגד רגב הצליח באופן חלקי. חלק מהיוזמות לא יצאו אל הפועל, וחלקן מוסמס על ידי פקידים בדרגות שונות. "את היוזמה של המסלול המסחרי הם תקפו בעוצמה הכי חזקה", מספר בורס. "איגוד המפיקים, איגוד הבמאים ואיגוד העורכים מעסיקים מנכ"לים שבכלל לא מגיעים מתחום הקולנוע. המנכ"לים הללו מועסקים בסכומים גבוהים ומשתמשים באיגודים האלה כמקפצה פוליטית. שניים ממנהלי הקרנות הם עורכי דין מפולפלים. גם חלק ממנכ"לים האיגודים הם עורכי דין. כך שהם יודעים את העבודה: שולחים מכתבים משפטיים ומייצרים כתבות בתקשורת. הם תקפו אותנו בשצף קצף".
הטענה שלך היא שמנהלי הקרנות והלקטורים למיניהם לא מתעניינים במה שציבור הצופים רוצה לראות על המסך? "מהרגע שהם התנתקו מהתלות בקהל כמקור מימון הם פיתחו תפיסה אחרת, שלפיה הצלחה של סרט היא הצלחה בפסטיבלים הבינלאומיים, שהם באופן טבעי גם יותר אנטי-ישראליים. אני טוען לעומתם שיוצר שמצליח הוא לא רק מי שזוכה בפסטיבל אלא יוצר שאנשים באים ורואים את הסרט שלו על המסך הגדול. זו ההגדרה של קולנוע. "רוב היוצרים בארץ היו רוצים שאני אגדיר יוצר מצליח בתור יוצר שהצליח לקבל נגיד ארבעה פרסים בחמישה פסטיבלים חשובים בעולם, כגון בברלין, בקאן ובאוסקר. אבל אני טוען בפניהם אחרת: תביא מאה-מאתיים אלף צופים ישראלים לאולמות הקולנוע, ואנחנו נגדיר אותך יוצר מצליח. אבל את זה התעשייה היום לא מקבלת".
"מריחים את החולשה"
כבר בממשלה הקודמת רגב הוחלפה במשרד התרבות על ידי השר חילי טרופר (כחול לבן), אשר נשאר לכהן בתפקיד שר התרבות גם בממשלה הנוכחית. אני שואל את בורס, שהמשיך לשמש בתפקיד גם לאחר שרגב עזבה את המשרד, האם בעקבות החילופים בצמרת המשרד, ובמיוחד לאור הקמת הממשלה האחרונה, הוא מזהה ניסיונות של הברנז'ה להחזיר את הגלגל לאחור.
"בהחלט", עונה בורס. "עם חילופי השלטון התחילו להישמע שוב הקולות של הקרנות הוותיקות ושל כל אלה שהתנגדו לרגב בעוצמה מאוד גבוהה. הם מריחים את החולשה ומנסים עכשיו לתקוף את הקרנות האזוריות. זו באמת אחת הרפורמות היחידות שמעודדות שוויון הזדמנויות ומאפשרות קצת לקולות אחרים להישמע".
תקפו אותך באופן אישי? "בזמן האחרון זה הפך להיות יותר אישי. בקיץ הוזמנתי לשיחה שבה פחות או יותר ביקשו ממני להניח את המפתחות. גיליתי שלא רק אני עברתי שיחה כזו, אלא עוד ראש מועצה ציבורית אחרת במשרד התרבות עברה שיחה דומה מאוד, שבה רמזו לה כי היו מאוד שמחים אם היא הייתה מניחה את המפתחות". אתה חושב שזה נטו עניין אישי או שיש כאן גם עניין של מדיניות? "לא באתי לתפקיד הזה כמקורב של מירי רגב. אני ראש מסלול קולנוע באריאל, כתבתי דוקטורט על קולנוע, אני יוצר סרטים. בחרו בי לתפקיד כי אני מבין בתחום. ואומנם קטונתי לעומת הגאונים של המדינה, אבל אני קצת מבין בתחום הזה אז תנו לי לנהל את זה". למה אתה חושב שהשר טרופר רוצה להביא מישהו אחר שיאייש את התפקיד שלך? "יהיה לו הרבה יותר קל לבטל את הקרנות האזוריות בלעדיי. כרגע יש לחץ מסיבי לבטל את הקרנות האזוריות".
אפס במרפסת
אני משוחח עם בורס בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, שם הוא לוקח אותנו למרפסת גדולה שממנה נשקפים הנופים המרהיבים של השומרון. אני שואל אותו האם הוא מסכם עד כה את הקדנציה שלו בתפקיד יו"ר מועצת הקולנוע כהצלחה. "אם אתה שואל אותי על עשרים השנים האחרונות בקולנוע הישראלי במועצה, לא הייתה אף טלטלה חוץ מאשר בתקופה הקצרה שהייתי ראש מועצת הקולנוע", עונה בורס. "למה לא היו יוצרים וקרנות בגליל ובשומרון? למה לא ניסו קצת יותר לתמוך במקומות האלה? ולמה אף אחד לא שאל את השאלות שאנחנו שאלנו? למה לקח כל כך הרבה זמן לקצוב כהונה של אנשים שמנהלים את הקולנוע עשרים שנה? למה לא היה איזה גאון שחשב על זה לפני כן?"
"אתה יודע מה הסיבה שאני לא עוזב? לא רוצה לתת לאנשים מושחתים ופחות מקצועיים ממני לנהל כל עוד אני יכול". כמה אנשים הגיעו למרפסת הזאת כדי לדבר איתך על קולנוע? "אפס", עונה בורס, "אתה הראשון". ערוץ 11, 12, 13? "כלום". איך זה יכול להיות? "הם לא רוצים לתת חותמת כשרות למקום הזה. יש גם מרצים שניסיתי לגייס לבית הספר לתקשורת באוניברסיטה אבל הם לא מוכנים לבוא ללמד פה. אני אומר להם שאני מבין את זה שיש להם בעיה פוליטית עם אריאל, אבל יש פה עוד דברים שכדאי לראות. לא כל הגעה לכאן היא הצהרה פוליטית. יש פה אוכלוסייה מעניינת מרחבי הארץ, יש פה לוקיישנים מדהימים, יש פה משהו מחוץ לקופסה. אבל הם עונים: אני לא מלמד בשטחים, זה נגד הדעות שלי ומרוחק לי מדי".
האם העובדה שיוצר קולנוע למד באריאל תפגע בו בניסיונות להשתלב בתעשייה? "זו שאלה שאני שואל את עצמי לפעמים", עונה בורס. "אני יודע שבפקולטות אחרות באוניברסיטה אנשים לפעמים עושים תואר שני במקום אחר כדי להעלים את העובדה שהם עשו את התואר הראשון באוניברסיטת אריאל. אצלנו אנחנו לא פוגשים את זה. להגיד לך שהם לא חושבים לפעמים פעמיים לאן ללכת או למי לפנות? אני בטוח שכן, אבל הם לא יספרו את זה לי כי אני תמיד אומר להם לדבר רק מתוך גאווה במסלול שהם בחרו".
אתה חושב שהמקצועיות מנצחת בסוף? "ככה זה צריך להיות", הוא עונה, "אבל זה לא כך".
