מי מאיתנו לא קיבל משימה כזו מתישהו? "קחו מטוס משדה דב בתל אביב. תטוסו איתו לירושלים, וכשתגיעו תנחתו ותגידו לנו אם שדה התעופה המאולתר שהכנו, תקין לנחיתה", טוב כנראה שאף אחד מאיתנו, למעט שני אנשים, שלמה גילוץ ופנחס בן פורת.
הכל התחיל כמה שבועות לפני כן בחודשים שטרום הכרזת העצמאות. הבריטים עמדו לצאת מהארץ, אבל את שדה התעופה בעטרות הם החזיקו באדיקות כדי שישמש את פינוי הנציב העליון ושאר הכוחות בירושלים. למדינה שבדרך היה צריך שדה תעופה מקומי, במיוחד לאור המצור החריף על הדרכים לירושלים.
שלמה גילוץ, איש חיל האוויר ההולך ומתפתח, ומאיר בץ קצין הנדסה של מחוז ירושלים, היו צריכים לאתר מקום מתאים לשדה תעופה. מבט מרחבי גילה להם שהשטח הסמוך למנזר המצלבה למרגלות שכונת רחביה והעמק המקיף אותו, כולל שטחו של גן סאקר של ימינו, נראים מתאימים לעניין.
נו, מקום יש, רק נותר החלק הקטן של להקים שדה תעופה. וכאן גויסו הנוער הירושלמי ומפעלי ים המלח. בירושלים של אותו זמן לא היו יותר מידי כלים הנדסיים משמעותיים. לעומת זאת, במפעל ים המלח היו גם היו.
וכך באחת השיירות שעלתה מהמפעלים, הועלו כמה כלים כבדים שהחלו ביישור השטח. את העפר והסלעים שהיו תוצר הלוואי של העבודות, ולניקוי השטח דאגו תלמידי בתי הספר ובני נוער מקומיים לעשות.
שלושה שבועות לפני הכרזת המדינה השדה היה מוכן וטיסת הניסוי עם שני הטייסים יצאה לדרך. התרגשות, מתח וחרדה היו על השמיים ועל הארץ. המטוס הקטן הגיע מתל אביב והציפייה הייתה מורטת עצבים. אך לצד הלבבות הגועשים, גם השמים סערו, והטייסים לא הצליחו לנחות, ונאלצו לשוב תל אביבה.
מספר ימים לאחר מכן, הם עשו את דרכם שוב. הפעם לא היו אלו השמיים, אלא יריות בלתי פוסקות מהשכונות הערביות הסמוכות..אבל מה זה עוד כמה כדורים בתש"ח? החבר'ה נחתו בהצלחה. מזל טוב! שדה תעופה חדש נולד.
שדה התעופה פעל במשך כחצי שנה ושימש להעברת תחמושת ואספקה בין ירושלים והשפלה, ואפילו בן גוריון הספיק לנחות בו כמה פעמים. אחד האירועים המפורסמים ביותר שקרו בו, היה סיפורה של זהרה לביטוב, אבל זה כבר לפינה נוספת.
אביתר ליכטמן הוא מורה דרך ומרצה.
