"נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכל – אידיאל שבכוחו לחבוק את הכל". את המילים העוצמתיות האלה כתבה אשת החינוך, פעילת הציבור והעורכת הנרייטה סאלד ז"ל, שהערב ימלאו 77 שנים לפטירתה. לכבוד פועלה החשוב, נחגג 'יום האם' בתאריך ל' שבט – למרות שהיא עצמה מעולם לא התחתנה והפכה לאמא. מה עשתה שזכתה דווקא להנצחה שכזו?
אלמלא האשה המיוחדת הזו, ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל הייתה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. היא נולדה בשנת 1860 בארה"ב, וכאבה את כאבם של אחיה המפוזרים עוד מינקות בזכות אביה, הרב בנימין סאלד, שהיה מארח את פליטי הפוגרומים מרוסיה בביתם. כך התוודעה לסיפור הציונות, שהחל לבעור בה עד כדי כך שהקימה בעליית הגג שלהם בית-ספר למהגרים שנקרא 'אגודת משכילים יהודיים'.
"או ציונות או לא כלום"
סאלד הגיעה לבקר בארץ ישראל מספר פעמים בחייה, אבל הביקור הראשון היה בלתי נשכח. כשראתה יחד עם אמה את חלוצי העלייה השנייה היא התרשמה מאד, אך בו בזמן נעצבה לגלות את תנאי ההגיינה הקשים ששררו ביישוב היהודי וגרמו למחלות. הרגשה זו ליוותה אותה גם כשחזרה לביתה שבניו יורק – שם הקימה את בית המדרש לנשים 'בנות ציון', שהפך למרכז לנשים יהודיות משכילות שעסקו בקידום הציונות.
"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל", נאמה הנרייטה בפני 'בנות ציון' לאחר ששבה לארה"ב. "היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית.' ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".
הכוחות שקיבלה בביקורה בישראל הניעו אותה לרתום את השכלתה הרחבה ולהקים את ארגון 'הדסה', שמטרתו לבסס מערכת בריאות קובעה ומסודרת בארץ ישראל בעזרת ייסוד תוכניות לחלוקת מזון, בניית בתי חולים, תחנות הטיפול של 'טיפת חלב', בית ספר לאחיות, ומכון לפיסטור חלב.
2+אהבה ממבט ראשון
בין הלימודים ובין העיסוקים הרבים שהיו לה, הכירה הנרייטה סאלד בת ה-44 את פרופ' לוי גינצבורג, שהיה צעיר ממנה ב-13 שנים, כשהשניים למדו יחד ב'סמינר התאולוגי היהודי'. הקשר שנרקם ביניהם היה משמעותי מאד עבור סאלד, שהייתה בטוחה שיוביל לחתונה – אלא שאז גינצבורג שבר את ליבה כשהודיע לה שהוא עומד להתחתן.
"חבר יקר מכול. איני יכולה אחרת, איני יכולה להיות שקולה ועצורה. חייבת אני אחת ולתמיד לשפוך את ליבי בפניך, לפני שאתכחש לכך", כתבה לו הנרייטה אך מעולם לא העזה לשלוח. "בחודשים הקשים האלה נאבקתי בעצמי לתרגל שליטה עצמית. ודאי הבחנת בכך שהייתי רגועה ושלווה רק כשהייתי בקרבתך. מדוע אם כן אמנע מלומר לך את המילים המפורשות – שכל אושרי תלוי בך, שאתה הראשון שהעלה מתוכי את המהות הנשית, נשמה שאתה עוררת בי, בחודשים המאושרים שעברנו".
מפח הנפש מהבשורה הקשה הזו הביא את סאלד לדיכאון ולאיבוד מאור עיניה. היא אושפזה בבית חולים, עברה ניתוחים, אך שום דבר לא עזר – מה שהעצים את כאבה, כיוון שגם לא יכלה לקרוא ולכתוב כמו שתמיד אהבה. למרות הכל, הזמן הרב באפילה איפשר לה לעבד את האירוע ואת הטראומה שחוותה, ובאורח פלא ראייתה חזרה והיא שבה לפעול בכוחות מחודשים. "אני נחושה כעת לסלק כמה פרקים מן העבר שלי", היא כתבה, "ולקפוץ לפרק חדש בחיי ברגע שהגוף שלי יחזור לקדמותו".
האמא שמעולם לא הייתה אמא
2+ובאמת כך היה. היא חזרה במלוא המרץ להמשיך ולבנות את מפעל חייה הציוני, וגם כשנקראה לעמוד בראש 'הלשכה לעליית הנוער' ולסייע לקבוצת נערים לעלות ארצה ברוח האנטישמיות עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה – היא עשתה זאת בגבורה, למרות שהייתה כבר בת למעלה מ-70.
סאלד חיכתה בהתרגשות בנמל לכל אחת מאוניות העולים הצעירים שהגיעה, לחצה את ידם בזה אחד זה, שאלה לשלומם, הכירה היטב את סיפורם האישי, והבהירה שהיא הכתובת עבור כל שאלה או בקשה. אלפי מכתבים קיבלה הנרייטה מנערות ונערים על הקושי להתאקלם ביישוב היהודי, ודאגה להשיב תגובה אוהבת ומחזקת לכולם. לאחד הצעירים היא השיבה כך:
"לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (המתכון) שלי. בברכות לבביות, הנרייטה סאלד".
האחריות המרגשת שלה עבור כל ילד וילדה מעליות הנוער, הביאה רבים לכנות אותה בשם 'אם הילדים'. כך יצא שאף על פי שמעולם לא היו לה ילדים משל עצמה – היא הייתה אמא במשרה מלאה של מאות ילדים מכל הגילים, דאגה לרווחתם האישית ולהתאמת מסגרת חינוכית ייחודית עבור כל אחד ואחת, והייתה שם בשבילם בכל עת – עד כדי כך שגם בצוואתה לא שכחה אותם וביקשה לתרום כסף לקרן למחקר למען ילדים.
כשהלכה לעולמה בערב ראש חודש אדר התש"ה, השאירה את העולים הצעירים מיותמים ממי שהייתה אמא שלהם בארץ ישראל, וכדי להנציח את האישיות המרשימה והעוצמתית, נקבע יום זה כ'יום האם' בישראל.
