זה היה יום חורפי, מזג האוויר הפולני היה סוער כרגיל, עמדנו יחד עשרות בוגרי צבא חרדיים בפתח המשרפות במחנה ההשמדה מיידנק. עמדתי שם עם חבריי והתפרקתי, זרם של דמעות זלג מעיני, והגרון, אוהו, היה חנוק. שרנו בהתרגשות אדירה "אני מאמין", כשמול עיניי ראיתי בעיקר את היהודי הדור הפנים ועטור הזקן עומד וקורא שמע ישראל.
בדרך כלל יש בי חספוס שגורם לי להיות חזק, אבל זה היה הרגע שבו צמרמורת אחזה בי והדמעות זלגו מאליהן. יצאתי ממבנה המשרפות הטחוב, הבטתי סביבו על על מחנה ההשמדה האימתני בו נעקדו חייהם של 200,000 יהודים.
מחנה מיידנק קרוב מאד ללובלין. 4 ק"מ ממרכזה. בנגוד למחנות אחרים, מחנה מיידנק נבנה על דרך המלך. לא הוחבא ביערות והיה קרוב מאד לבתי מגורים. ביציאה מהמחנה, ניתן ממש לראות את בתי השכנים מעבר לכביש הגישה.
היו עובדים שהגיעו לכאן לעבודת יום. סביב המחנה היו 18 מגדלי שמירה גבוהים שנראו למרחוק. בסיור שעשינו, עברנו בין תאי הגזים, המשרפות, הר האפר העצום ובורות הירי. זה היה מחנה בו האכזריות והרוע היו קשים במיוחד. לא יתכן שהגרים בסמיכות לא ידעו, ראו ושמעו את הקורה כאן. כולם ידעו. ידעו ושתקו.
כשאלי, בוגר נצח יהודה שלחם ומסר את נפשו במשך 3 שנים בשמירה על מדינת ישראל, עמד בכניסה לביתן 11 וסיפר בדמעות על היום שבו סיפר לסבתא שלו, ששרדה את המלחמה האיומה, שהוא מתגייס לצה"ל והולך להגן על ארץ ישראל, ועל החיבוק שקיבל, ידעתי שהחובה שלנו היא להמשיך במסע הזה. מסע של חיבוק, קירוב, תמיכה וגיבוי לאלפי החיילים החרדיים שמשרתים את מדינת ישראל. שמירה על ביטחון ישראל לצד שמירה בלתי מתפשרת על ערכים של תורה, יראת שמים ומוסר.
הסתכלתי סביבי על עשרות הלוחמים שנתנו את מיטב שנותיהם למען עם ישראל וארץ ישראל, בכניסה לביתן 11 במחנה ההשמדה וידעתי שניצחנו. בשנה האחרונה הבאנו לפולין 2 מסעות של בוגרי המסלולים החרדים שארגנו ב"דרך אחים", ארגון הבוגרים שלנו. בקרוב ייצא המסע השלישי ואחריו יגיע גם הרביעי והחמישי והשישי. בכל פעם נגיע, נזכור ונצעק: לעולם לא עוד.
לוחמים יהודים. בימים ההם, בזמן הזה.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת 'נצח' המלווה את החיילים המשרתים במסלולים החרדיים בצה"ל. רס"ן במיל'.
