עץ ואילן
בתנ״ך המילה עץ משמשת בשתי משמעויות: גם לעץ החי וגם לחומר המשמש לבנייה והסקה.
בלשון חכמים, בהשפעת הארמית, נכנסה לשפה המילה הארמית אילן וחל בידול במשמעות: המילה אילן שימשה במשמעות של העץ החי ואילו המילה עץ שימשה במשמעות החומר להסקה ולבנייה.
כי האדם עץ השדה
נתן זך קיבל את ההשראה לשירו מפסוק בספר דברים:
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתׇפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (דברים, כ, יט).
מקובל לפרש את הפסוק מפרשת שופטים כשאלה רטורית: האם העץ הוא כמו האדם שאתה נלחם בו ומונע ממנו לעשות פרי? הרי העץ מביא לך תועלת ולכן אל לך להשמידו. מהפסוק משתמע שהעץ לא דומה לאדם.
היום המשפט ״כי האדם עץ השדה״ מתפרש כהצהרה ולא כשאלה ומשמעה הפוך: כמו האדם גם העץ צומח, כמו העץ האדם נגדע. מכאן שהאדם דומה לעץ השדה, וכך מובן משירו של נתן זך.
(מתוך: אתר האקדמיה ללשון).
טו במקום יה
ביהדות נוהגים להשתמש בצירוף ט"ו לסימון 15 כי הצירוף יו״ד ו-ה״א מסמן את כתיבת השם. לא תמיד היה זה כך. למנהג זה התייחס פרופ׳ שמחה קוגוט במאמרו ״צורת כתיבת השם״ בספר ״נטעי אילן״.
התיעוד הקדום ביותר של המנהג לכתוב טו במקום יו״ד ו-ה״א קיים באחת ממצבות הקבורה היהודיות מתקופת התלמוד שנמצאו בצוער, בעבר הירדן. על המצבה כתוב: ״שמת ביום טו בחודש שבט״.
במקורות אנחנו מוצאים מנהגים נוספים: סופרו של כתב יד קאופמן, כתב יד חשוב של המשנה, דווקא מְמַסְפֵּר פרקים במסכת כלים ובמסכת מכות בצירוף יו״ד ו-ה״א. ברשימות המסורה של כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד של התנ״ך מהמאה העשירית והאחת עשרה לספירה, שמכילות אותיות עבריות שמציינות את מספר הפעמים שמילה או צורה מסוימת מופיעה בתנ״ך, משתמשים בצורה ההפוכה ה״י כדי לציין שמילה מסוימת בתנ״ך מופיעה 15 פעמים.
בעוד ההימנעות משימוש בצירוף יו״ד ו-ה״א הייתה נפוצה מאוד בתחום המספרים, בתחום ראשי התיבות נהגו לכתוב י״ה – למשל כראשי תיבות של יום הדין או ירום הודו. הסיבה להבדל היא כנראה שאת המספרים לא כתבו עם גרשיים או סימן מפריד ביניהם, מה שהצביע על כך שלא מדובר במילה אחת.
מתי חל ראש השנה לאילנות?
במשנה הייתה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הילל לגבי התאריך בו חל ראש השנה לאילנות: בית שמאי טענו שבאחד בשבט. בית הילל טענו שב-15 בחודש.
על פי בית שמאי, באחד בשבט כבר עברו רוב הגשמים ומתחיל להתרקם תהליך החֲנָטָה, תהליך התפתחות הפרי אחרי ההפרייה, ולכן מתחילה שנת אילן חדשה. בית הלל מוסיפים את המדד של התגברות החום באמצע התקופה, שמאיץ את תהליך ההתפתחות של הפרי.
המחלוקת היא בהגדרה – האם מספיק בהתחלת תהליך ההתפתחות של הפרי או שצריך משהו חזק יותר?
החשיבות של העניין נובעת מכך שזה התאריך הקובע למניין שנות פירות האילן ואיזו מערכת דינים מתייחסת אליו: למשל, הפרי אסור באכילה בשלוש השנים הראשונות שלו, ובשנה הרביעית יש להעלותו לירושלים ולאוכלו שם (או לפדותו בכסף ולהעלות את התמורה).
כך גם לגבי מעשרות – מעשר מהיבול השנתי, כאשר יש הבדלים בין סוגי המעשרות שמפרישים בכל אחת מהשנים, לפי גיל העץ. היות שאין תאריך נפרד לכל אילן ואילן, קבעו את ט"ו בשבט כתאריך הולדת כללי לאילנות, כמו התאריך שבו מסתיימת שנת מס ומתחילה שנת מס חדשה.
