תקופה של בידודים. אב נשאר עם בתו בת השנתיים וחצי בבית, הבת ניגשה אל האב שישב בסלון, בידה כוס תה צעצוע קטנה, ושאלה אותו: "לעשות לך כוס תה?". "בשמחה", ענה האב. תוך זמן קצר חזרה הבת עם "כוס תה" קטנה מלאה במים. האב שתה ואמר: "זה ממש טעים… תביאי לי עוד כוס תה". הילדה הלכה וחזרה עם עוד כוס מים, והאב שתה והתענג.
ואז חזרה האמא. אמר לה האב: "תראי איזו חמודה. תביאי לאבא עוד כוס תה". הילדה הלכה וחזרה, והאב שתה שוב. האם, שראתה את כל התהליך, הסתכלה על האב ושאלה: "חשבת לרגע מהיכן היא מביאה את המים? היא ילדה בת שנתיים וחצי, המקום היחיד שהיא מגיעה אליו הוא… השירותים"..
מה תהיה תגובת האב? את זה אני משאיר לכם לדמיין. אבל מדוע לפני כן הוא נהנה מהמים, מה קרה לפתע? המים הרי לא השתנו. מה כן השתנה? התשובה היא – המודעות. נקרא לזה "הכותרת" מעל המים.
בפרשת השבוע, עם ישראל מגיע למקום שנקרא מרה. לא היו להם מים במשך שלושה ימים, ובמרה היו מים – אבל מרים. הם פונים למשה, ואז בורא העולם מורה לו להשליך עץ למים, ואף על פי שהעץ עצמו גם היה מר, המים הפכו למתוקים.
כדאי ללמוד מכך שלפעמים אנו מגיעים לתקופות מרירות. לא תמיד נוכל לשנות את המציאות, וגם אין לנו "עץ" לזרוק לתוכה שתיהפך למתוקה. אבל כמו שבמדבר המים עצמם הפכו למתוקים, אם נשנה את ההסתכלות שלנו על המצב, את "הכותרת" שאנו נותנים לאירוע, ובמקום קושי, נכנה אותו אתגר, במקום פיטורין נכנה זאת הזמנות חדשה למצוא מקום עבודה – ההרגשה תהיה אחרת לגמרי.
ובכל מצב, כמו במסעות עם ישראל במדבר, אם נמשיך להתקדם, בסופו של דבר, מי שיתמיד יגיע לארץ המובטחת שלו. בברכת שבת שלום.
פורסם בעמוד האינסטגרם של הרב יצחק פנגר
