בשנת 98' מצא ת'אא'ר חאמד, צעיר בן 18 מסילואד, נשק ישן ותחמושת רבה באחד הוואדיות באזור. מאז, במשך שנתיים, התאמן חאמד באזורים פתוחים על פגיעה במטרות שונות.
ב-3 למרץ, 2002, יצא חאמד לוואדי חרמיה, התמקם בעמדה מוסתרת שצפתה על מחסום צה"לי שעמד שם באותו זמן, ופתח בירי לעבר החיילים ששהו בעמדה. בדקות הבאות טבח המחבל בחיילים, בכוח הסיוע שהגיע ובאזרחים שהגיעו למקום. לאחר שרצח שבעה חיילים ושלושה אזרחים התפוצץ הנשק בידי המחבל והוא נמלט מהמקום.
במשך שנתיים וחצי חיפשו כוחות הביטחון את חאמד, והוא נעצר באוקטובר 2004 בידי כוח מגדוד דוכיפת.
על חאמד נגזרו 11 מאסרי עולם והוא מרצה את עונשו בכלא נפחא.
בימים האחרונים התפרסם בתקשורת הפלסטינית ראיון עם חאמד שנערך מתוך הכלא, בו הוא מתרברב בתנאים הנוחים להם הוא זוכה בכלא. לדבריו, הוא הוציא בסתר תואר ראשון דרך האוניברסיטה הפתוחה של אל-קודס – ובנוסף "הצליח לשמור על בריאותו גם באמצעות פעילות גופנית".
בהתייחסותו לפיגוע הוא הדגיש כי "הקרבה עצמית וויתור על החיים אינו תחביב או הרפתקה, אלא מטרה גבוהה ויקרה יותר שהחיים מורישים לנו – כמו המטרה הפלסטינית".
הוא מספר על הרצח ואומר "התבוננתי במחסום במשקפת מראש ההר המשקיף עליו במשך ארבעה ימים רצופים, ולאחר מכן היה לי את המידע הדרוש לי על תנועות החיילים ופעילות הג'יפים, בחרתי לתקוף בשעות הבוקר המוקדמות כי החיילים עייפים מלהישאר ערים בלילה, בזמן שאני בשיא הערנות".
"בליל המבצע הוצאתי את הרובה שלי מהמחבוא ובדקתי אותו, לקחתי איתי קוראן קטן, התפללתי שאשיג מות קדושים".
"הייתי מודע למספר החיילים מראש, דרך המעקב שלי אספתי מידע מספיק על המקום, הם היו שישה, כיוונתי הרחק מהקסדה של החיילים – המטרה הייתה הפנים והצוואר".
במילים קרות הוא מספר על רגשותיו בעת ביצוע המעשה: "אין מילים לתאר את האושר שלי, במיוחד שאלוקים כיבד אותי בכך שראיתי את הניצחון במו עיניי, באותו הרגע הגשמתי משהו מהזכות של הקדושים וזכותו של דודי לנקום בהם על הפשעים נגד עמנו".
ביחס לטענה העולה בשנים האחרונות, הן מהרחוב הפלסטיני והן מהשמאל הישראלי, לפיה המצב הכלכלי הקשה דוחף צעירים לבצע פיגועי, הוא מבהיר: "זאת רק טענה – וההוכחה היא מה שקרה לי. הייתי בתקופה שלא היה חסר לי כלום, היה לי רכב פרטי, הייתי עצמאי, וכל מה שהייתי צריך כצעיר הצלחתי להשיג – ובכל זאת, בחרתי להיות קדוש מעונה".
