מספר שעות לאחר פרסום המאמר התברר לי שפרט המידע הזה אינו נכון והוא אמנם נמחק, אולם עבור אלה שהספיקו להיחשף אליו חשוב לתקן ולהבהיר שהדבר לא נכון ועל כן אבקש להתנצל בפני מר בני רבינוביץ על פרסום הדברים.
על פי בקשתי הטור כולו הוסר מהאתר ונראה כי אכן אין בו יותר צורך. זאת לאחר שהרב גרשון אדלשטיין מהמנהיגים הבולטים של הציבור החרדי הביע את דעתו לגבי פרסום תחקירים מעין אלה וקבע: "כלי התקשורת אינם המקום לכך, ועיתונים ועיתונאים שכל מציאותם לפרסם בחוצות עוברים באיסור חמור של הלבנת פנים ועליהם לחוש לחורבן החיים, שפיכות דמים ורציחה של האנשים שמפרסמים עליהם, שגם זה אסור בתכלית".
הרב אדלשטיין התייחס גם לפגיעות המיניות שמתרחשות בציבור החרדי וקבע כי אסור לשתוק והורה כי "אנשים שחטאו נגדם או נגד הקרובים להם, צריכים לפנות לגורמים האמונים על כך וכו' הדברים צריכים להיות מטופלים בצנעה ורק על ידי אלו הממונים לכך ומומחים בעניין, ולאחר שאלת רב המומחה בדבר".
ואכן, בשיחה עם אנשי מקצוע חרדים בתחום הפגיעות המיניות מתברר כי קיימת הידברות ושיתוף פעולה בין הרבנים שמקבלים את התלונות ובין אנשי המקצוע שמטפלים בהן ביעילות ובדיסקרטיות. אולם לצד זאת קיים כשל מובנה בטיפול במקרי פגיעה רבים במגזר החרדי, ומקרים חמורים הדורשים התערבות מיידית למרבה התדהמה כלל לא זוכים לטיפול של הגורמים המקצועיים.
אחת הסיבות לכך היא חובת הדיווח שחלה על המטפלים המקצועיים מול מקרה בו יש פגיעה בקטין או בחסר ישע שמגיע לידיעתם. על פי לשון החוק "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים" כלפי אנשי מקצוע החוק מחמיר עוד יותר וקובע עונש מאסר של ששה חודשים למי שלא דיווח למשטרה על עבירה בקטין או חסר ישע. החוק הזה נחקק בתגובה לאירוע חמור של פגיעה בילדה שהסתיים באופן טראגי כאשר בחקירת האירוע עלה כי לא מעט אנשים ידעו על המתרחש אך נמנעו מלדווח על כך למשטרה מסיבות שונות.
חקיקת החוק הזה אמנם היה ראוי ומתבקש, אך במגזר החרדי הוא פועל לעתים דווקא לרעת הנפגעים וזאת בשל האופי הייחודי של הציבור החרדי. על פי אנשי מקצוע חרדים, מגיעים אליהם פניות רבות של כאלה המבקשים להתלונן על פגיעות חמורות, אך לאחר שמוסבר לפונים כי מוטל עליהם כמטפלים חובת דיווח למשטרה, המתלוננים נסוגים ומעדיפים להתמודד עם המצב הקשה בעצמם ובלבד שלא יצטרכו להגיע לחשיפה המביכה הכרוכה בהתערבות המשטרה והנזק התדמיתי הבלתי הפיך שיגרם לבני המשפחה המעורבת באירוע שישפיע קשות על חייהם ויכולתם להינשא עם שידוך ראוי.
אמנם מאז שנחקק החוק נוסף לו תיקון ששפר במידת מה את המצב ומאפשר להעביר תלונות על פגיעות מיניות לבחינה של וועדת פטור שבסמכותה לפטור מדיווח המקרה למשטרה. ואכן במקרים רבים הטיפול מועבר לאנשי מקצוע אזרחיים ללא התערבות המשטרה. הטיפול המקצועי הזה זוכה להצלחה רבה; הוא מונע את המשך הפגיעה בקורבנות ומאפשר במידת האפשר לשקם אותם, ובמקביל התוקף עובר תהליך טיפולי ממושך שבסופו הוא אינו מהווה יותר סכנה לסובבים אותו, וכל זאת בדיסקרטיות מלאה וללא גרימת נזק נוסף חמור ומיותר למשפחות ולסובבים. אולם למרות התיקון הזה, המצב רחוק מלהיות טוב, שכן המנדט של וועדת הפטור מוגבל רק למה שמוגדר כ"מקרי פגיעה קלים" בעוד על המקרים החמורים עדיין מוטלת חובת דיווח למשטרה. כך נוצר מצב אבסורדי שדווקא מול מקרי הפגיעה הקשים שדורשים התערבות מיידית וטיפול נמרץ אין לרשויות מענה יעיל ומותאם. על פי הערכות של אנשי המקצוע כ-90% ממקרי הפגיעה במגזר החרדי אינם מגיעים לידיעת הרשויות וממילא לא זוכים לטיפול ראוי.
תיקון הדרישה הזאת אמנם לא יפתור את כל בעיית הפגיעות המיניות במגזר החרדי, אך על המשטרה מוטל התפקיד להקנות ביטחון אישי וחברתי לכלל אזרחי המדינה, ועל מנת לבצע את תפקידה כמיטב יכולתה היא צריכה להתאים את דרישותיה למאפיינים הייחודיים של המגזר החרדי.
