סיפורה של תחנה: התחנה המרכזית החדשה בתל אביב עולה לכותרות לא מעט בתקופה האחרונה. מחאת תושבי דרום ת"א הובילה את משרד התחבורה ועיריית תל אביב לסכם על סגירת פעילות המתחם והעברתו לשטח אחר. תאריך היעד לסגירת התחנה עמד בתחילה על שנת 2023 אך בעקבות צו בית המשפט הודיעה העיריה על סגירתו כבר ב-5 דצמבר השנה. התחנה כידוע – לא נסגרה לבסוף.
11+
סיפורה של התחנה המרכזית הוא גדול הרבה יותר ממה שנראה. כדי להבין מה עומד מאחורי מבנה ענק הממדים ששוכן ברחוב לוינסקי בתל אביב, חזרנו עשרות שנים אחורה כדי לגולל את סיפורה של התחנה מתחילתו ועד סופו. כתבה ראשונה בסדרה:
השנה היא 1953. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב הממוקמת ברחוב הגליל עמוסה בהולכים ושבים, רעש כלי התחבורה נשמע למרחקים וענני העשן של האוטובוסים מיתמרים מעלה. במתחם התחנה פזורות להן עשרות 'בסטות' של סוחרים המציעים את מרכולתם ל-200,000 הנוסעים שעוברים בתחנה מידי יום, בזמן ההמתנה לבוא האוטובוס שייקח אותם אל מחוז חפצם.
התחנה הישנה היוותה מקור פעילות גדול מאד, אך עם זאת – הייתה קטנה יחסית לפעילות שהתקיימה בה. במהלך השנים עם התפתחותה של המדינה ולאחר הגדילה הטבעית במשתמשי התחבורה הציבורית, החלה אט אט זליגה של התנועה ממתחם התחנה אל עבר הרחובות הסמוכים ויצרה בעיות מצטברות וגדלות, כגון חשיפת יתר לזיהום אוויר ותנועה באזור בו ישנם הולכי רגל הנתונים בסכנת דריסה ע"י האוטובוסים המגושמים.
11+
יפה הגדירו ב-"ידיעות תל-אביב" בשנים ההן: "מה שקרה בתחנה זו בשנים האחרונות, אפשר להשוות ל'התפוצצות': התחנה 'התפוצצה' מרוב לחץ, ואבריה הקטועים – הם סניפיה – נמצאים מפוזרים כיום ברחובות השונים שבסביבתה". אמנם הגדרה מעט קריפית אך מדויקת לחלוטין.
דבר נוסף שהקשה על משתמשי התחנה המרכזית הישנה היה, למרבה האירוניה אחד המאפיינים המוכרים ביותר בתחנה המרכזית החדשה שעתידה להיבנות – "הרוכלים והקבצנים שהשתלטו על כל פיסת קרקע בתחנה ומכבידים את הסבל" כפי שהגדירו בימים ההם.
11+תושבי שכונת נווה שאנן דרשו בכל תוקף לסגור את המתחם שנבנה אך 10 שנים קודם לכן ולהעבירו למקום אחר – פתוח יותר, גדול יותר ובעיקר – מקום שלא יהווה מטרד זיהומי המונע מהתושבים בסביבה לגור כראוי.
רעיון הקמת התחנה המרכזית החדשה
עיריית תל אביב חשה למצוקת התחבורה ולמצוקתם המוצדקת של תושבי השכונה ולקחה בחשבון את ההערכות באותן השנים על הגידול במספר הנוסעים. ההערכות היו כי תוך 25 שנה יפקדו את תחנת הרכבת ואת התחנה המרכזית לא פחות מ-750 אלף אנשים ביום.
לפיכך החליטה העירייה על הקמת 'ועדת פרי'. הועדה הוקמה בשנת 1960 ובסיומה הוחלט להקים תחנה מרכזית נוספת שתפעל לצד זו הקיימת היום בנווה שאנן. את התחנה הישנה תכננו כמובן להתאים לסביבה, כך שהיא לא תהווה מטרד לדרים בסמיכות אליה.
11+לפי החלטות הועדה, התחנה החדשה צריכה הייתה לקום בסמיכות לתחנת הרכבת ת"א מרכז ובכך לרכז את כלל הקווים היוצאים והנכנסים אל הצפון וממנו. החלטות הועדה ניתנו בהתאם לאינטרס הציבורי וכאקט של למידת לקח מן העבר, ואכן, בעיריית תל אביב תכננו לקיים את מסקנותיה מתוך הבנה שמדובר במיקום מצוין שיענה על הדרישות של הציבור בהווה וגם לצרכים הצפויים בטווח הרחוק.
האינטרס הציבורי או השיקול הכלכלי?
אבל פעם, כמו היום, הכסף היווה שיקול משמעותי לא פחות בקבלת ההחלטות. כאשר ישבו כלל הגורמים סביב השולחן במשרדי העירייה ואימצו את מוחם מה יעשו בזמן הבנייה של התחנה המרכזית החדשה, שהרי אין אפשרות להמשיך להפעיל את התחנה הישנה במקביל לביקוש ההולך ומתרבה לתחבורה ציבורית. לכן, חככו בדעתם באפשרות להקמת תחנה ארעית שתהווה מיקום נוח להורדת העומס מהתחנה הישנה.
11+בעיתונים באותה התקופה פורסמה הידיעה הבאה: "מחפשים מקום לתחנה מרכזית זמנית בתל אביב: חברי הועדה נתבקשו לאתר תוך שבוע עד עשרה ימים שטח מתאים להקמת תחנה מרכזית זמנית, במקום התחנה המרכזית הקיימת". לפי הפרסום, התחנה הזמנית אמורה הייתה להיות דווקא במזרח העיר.
וכאן נכנס לסיפור יזם בשם אריה פילץ. אריה רכש מספר שנים קודם לכן קרקעות בעלות פוטנציאל באזור לוינסקי בתל אביב, מתוך מחשבה להקים בהן שכונת מגורים הכוללת דירות לאלו שאין ידם משגת לקנות דירות בתל אביב המבוססת יותר. הידיעה על הצורך בתחנה מרכזית ארעית בעיר לא פסחה עליו והוא מצידו קפץ על המציאה.
11+יזמים ממולחים יודעים להפוך הזדמנויות קטנות לעסקאות גדולות וזה בדיוק מה שעשה אריה. כאשר קיבלו בעיריית תל אביב את הצעתו להקים את התחנה על הקרקעות שלו, הציע להם היזם הצעה נוספת בסגנון של "אם כבר – אז עד הסוף": תקימו את התחנה המרכזית החדשה על הקרקעות שלי, בתמורה לכך – אדאג לכל הפרוצדורות המורכבות של בניית המתחם שיענה על הצרכים הרבים וייתן פתרון הולם לצורך הציבורי.
העילות העיקריות בגינן הסכימו בעירייה לבנות את התחנה באופן קבוע על קרקעותיו היו, אחת – כדי לבנות את התחנה הארעית בלוינסקי היה צורך לפנות את הדיירים ובעלי המלאכה ממקומם, כך שאם כבר מתאמצים לפנות אותם מהאזור – כדאי לבנות את התחנה באופן קבוע, שנית – הקמת תחנה ארעית תעלה לעירייה כמה מיליונים טובים, אותם ניתן לחסוך באמצעות בניית תחנה מרכזית חדשה קבועה באופן מיידי.
11+הרווח שלו היה כפול ומשולש – גם בונים על הקרקעות שלו, גם נותנים לו את המפתחות להקמת תחנה גרנדיוזית הכוללת מאות חנויות ושטחי מסחר וגם מאות אלפי "לקוחות פוטנציאליים" שיעברו כך או כך במתחם ויהוו מעין הבטחה וודאית להצלחה של כל בעל עסק שירצה לפתוח שם חנות ולהציע את מרכולתו ומכאן שיוכל גם לדרוש מבעלי העסקים סכומים מופרזים עבור שטחי המסחר.
כמובן שהעירייה מצידה גרפה את הרווח שלה בדמות חיסכון של כאבי ראש. התחנה המרכזית תיבנה על הקרקעות של היזם, הוא ידאג לכל דרכי הגישה ולתכנונים המלאים, חברות התחבורה ישלמו לו דמי החכר ובסופו של דבר תקום כאן תחנה עליה ישמעו גם מעבר לים, כל זה בלא שהעירייה תוציא ולו שקל אחד מכיסה על הקרקעות.
במסגרת כתבה שהאדירה את היזם ופורסמה בעיתון 'הצופה' נכתב באותה השנה כי "ידו של פילץ נטויה והוא מתכנן כבר שורת בניני ענק נוספים, בין היתר הוא עתיד לבנות את התחנה המרכזית החדשה. פילץ יושב בבניין "אל על" וממנו הוא פורץ אל על ומזנק הן לגובה והן לרוחב, כשהוא הופך את תל אביב מעיר גדולה לכרך על כל המיוחד שבו". המילים הללו נותנות קצת רקע ומושג על האדם שהחליט לקחת על עצמו את פרויקט הקמת התחנה ויהי מה גם אם זה אומר להעדיף את האינטרס הכלכלי שלו על חשבון זה הציבורי.
את הסיבות שבגינן כל כך ברור שהעברת האחריות לבניית התחנה לידי יזם פרטי מהווה זלזול באינטרס הציבורי, תבינו בנקל כשתקראו את הרעיון שעמד מאחורי התכנון בפועל של התחנה. עם זאת, בעירייה דרשו פיקוח מתמיד על שירותי התחנה ובאמצעות הוועדה הנחו את הגורמים לוודא כי איפה שלא תיבנה התחנה – יקוימו התנאים המבטיחים את פיקוחה של העיריה על המתחם.
11+אנקדוטה מעניינת בתקופה ההיא הייתה הבטחה של אריה ושל חברת אגד לבנות בית הכנסת במתחם התחנה – כל אחד מהמניעים שלו: חברת אגד פעלה לבניית בית הכנסת כדי לרצות את חברי אגד הדתיים שהעבירו את הבקשה באמצעותו של חיים שפר, פנסיונר של החברה הנמנה עם חסידות קרלין. היזם לעומתם מעוניין היה בבית הכנסת במתחם כאות כבוד לאחיו "הנערץ" כלשונו, הרב יצחק פילץ.
ממחשבה למעשה
הדרך להקמת התחנה המרכזית החדשה על קרקעותיו של היזם עתידה הייתה להיות רצופת מכשולים. הראשונה שבהן הייתה דרישת הסוחרים בתחנה הישנה לעכב את אישור העירייה להעברת מתחם התחנה לרחוב לוינסקי מכיוון שבכך לטענתם ייפגעו מאות משפחות של בעלי עסקים במתחם התחנה הישנה. העירייה ומשרד האוצר אמנם בחנו את המקרה, אך לא באמת התייחסו לדרישות הללו, בוודאי לאור הצורך הברור בהעתקת התחנה ולאור מכבש הלחצים שהפעילו חברות התחבורה אגד ודן שהבינו את התועלת בדבר.
11+בסופו של דבר, לקראת סוף שנת 1967 הונחה בשעה טובה אבן הפינה באירוע חגיגי ובהשתתפותם המכובדת של שר התחבורה דאז משה כרמל וראש עיריית תל אביב מרדכי נמיר, עם המון תקוות לעתיד מודרני משופע בתחבורה ומסחר. התוכנית הייתה לבנות מתחם ענק ממדים שאין שני לגודלו בעולם כולו (!), כאשר במתחם ייבנו 7 קומות, התחתונות שבהן ישמשו לתחבורה עירונית והעליונה ביותר תשמש לתחבורה בין עירונית.
המטרה הייתה 100% כלכלית – כלל משתמשי התחבורה העירונית והבין עירונית ייאלצו בעל כרחם לעבור בכל קומות המסחר האמצעיות, בכך קיוו בחברת "כיכר לוינסקי" של היזם להגדיל את הפוטנציאל הרווחי של החנויות ובהתאם לדרוש מהן תשלום גבוה יותר עבור שטחי המסחר. כמו כן למתחם התחנה יהיו מספר כניסות לקומות התחתונות כדי לאפשר גישה לתחנה מכל כיוון אפשרי.
https://jfc.org.il/news_journal/60565-2/102183-2/
בהקמת התחנה, כך לפי התוכנית, יועסקו כ-400 עובדים כל יום ויושקעו כ-42 מיליון לירות (בפועל, אגב, סכום ההשקעה הכולל של הפרויקט יעמוד על כ-120 מיליון לירות תוך שנים ספורות ואף יותר מזה). תאריך היעד לפתיחת התחנה עמד על כשלוש שנים. חלק גדול מאד מן העלויות שולם מכספי בעלי עסקים מהארץ ומחו"ל ששילמו ממיטב כספם עבור ההבטחה "הנוצצת" לקבל חנות במתחם.
ניתן לומר, כי אותו אירוע חגיגי ומכונן, במהלכו נכתבה מגילה, נחתמה והוטמנה בקרקע בקול תרועה רמה – היה אירוע השיא של התחנה המרכזית מאז ועד היום. מאותו היום, התחנה המרכזית לא צפויה לראות ימים טובים יותר – לא בהקמתה, לא בהשקתה ובטח לא בזמן פעילותה.
שנה לאחר הקמתה אגב, נחנכה התחנה המרכזית בירושלים ברחוב יפו. התחנה אמנם שונתה כ-30 שנה לאחר מכן תוך הריסתה ובנייתה מחדש, אך אין ספק שירושלים כעיר שמתמודדת עם אתגרי תחבורה לא מעטים, צלחה את האתגר בהצלחה גדולה הרבה יותר.
11+בתחילת הדרך קצב הבנייה התקדם כמתוכנן, אמנם לא בהתאם לצפי הראשוני (כפי שבוודאי מוכר לכם מתהליכי הבניה שמתקיימים היום, התאריך הראשוני – בגדר המלצה בלבד), אך התקדם בקצב ראוי ביחס לפרויקט ענק הממדים שלקחו על עצמם אריה פילץ וחבורתו.
בתחילת שנת 1970, נבנה כשליש משלד מתחם התחנה, כאשר כבר אז הצפי לחניכת התחנה עמד על כמעט 5 שנים מיום הנחת אבן הפינה. לקראת סוף שנת 1971 נדחה שוב מועד פתיחת התחנה לאמצע שנת 1973 מפאת החוסר בכוח אדם, כך לדבריו של היזם. יש לציין כי בשלב הזה עוד לא הסתיימו עבודות השלד של התחנה, וגשר הגישה המגושם המוכר לכולנו מעל רחוב לוינסקי עוד לא נבנה (עמד למכרז אך שנה קודם לכן).
11+מכאן הדברים לא נעשו פשוטים יותר. צרות ותלאות נוספות פקדו את חברת "כיכר לוינסקי" ומנעו ממנה לברך על המוגמר או לפחות על חלק ראוי ממנו. על הצרות הללו וכיצד הן השפיעו על התחנה לדורות תקראו בכתבה הבאה בסדרה.
